אהבתי את הכותרת של הפרק הזה כי אני אוהבת לשחק. ואולם, כאשר המשכתי לקרוא את הפרק הבנתי שיש כאן משהו רציני. רציני, כיוון שהוא נוגע בדיוק בדבר שקשה לי ביותר: ההבנה מהי ה"קריירה" שלי. מרתה בק משתמשת במלה "קריירה" בצורה שונה ממה שאנחנו רגילים. היא לא מתכוונת במונח זה לעבודה שממנה מרוויחים כסף, אלא על רצף הפעולות שעליי לקחת אם בכוונתי לחיות במלוא הפוטנציאל שלי. ה"קריירה" שלי עשויה להיות משהו שמעולם לא התנסיתי בו עדיין ושלעולם לא ארוויח גרוש ממנו.
שתי שאלות היא מציעה לשאול את עצמנו כדי להבין מהי הקריירה האמיתית שלנו: 1. כשחיי ייגמרו במה הייתי רוצה שהעולם ישתנה בעקבות העובדה שחייתי בו? (יכול להיות דבר גדול או קטנטן). 2. איזה חוויה אני צריכה לעבור כדי לדעת שחייתי חיים מלאים?
לא אחת נתקלתי בשאלות אלו בספרי עזרה עצמית ומעולם לא ידעתי לומר לעצמי את התשובה. אולי בדיוק משום שאני לא יודעת את התשובה אני מחפשת כל כך הרבה בספרי עזרה עצמית. לכן, נראה לי, שמשימה זו הולכת להיות קשה בשבילי יותר מאשר כל המשימות האחרות, אפילו ממשימת הרצון. כאשר ניסיתי לשים לב למה שאני רוצה הסתפקתי לפעמים ברצון לשבת בכסא נוח על חוף הכנרת, אבל כאן הכל נשמע כל כך גורלי. נראה לי שבמשימה אכשל בגדול.
אז למה מכונה הפרק "משחק"? כי אחרי שאנחנו מבינים מהי ה"קריירה" האמיתית שלנו, אנחנו יכולים להתייחס לכל שאר הדברים – עבודה, כסף, רכוש וכו' – כאל משחקים. הקושי שאנו חווים נובע פעמים רבות מכך שאנחנו מתבלבלים בין המשחקים האלו לבין הממשות. אם נבין שמדובר רק במשחקים, נוכל להשתחרר מהכובד שבו אנחנו נוטים להתייחס לאירועים בחיינו. למשל, להתייחס קצת יותר בקלילית להחלטות שאנחנו עושים בחיים. זה לא שאין חשיבות לבחירת המשחקים שאנחנו בוחרים להשתתף בהם, אבל בכל זאת אלו רק משחקים. כיצד נחליט אילו משחקים כדאי לנו לשחק? על כך אמשיך לכתוב בפוסטים הבאים השבוע. בנתיים מתחשק לי קצת לשחק ב"אוטוביוגרפיה".
כשהייתי צעירה ולמדתי ארכיטקטורה חשבתי שהייתי רוצה שישתנה משהו גדול בזכותי, נאמר, שאשנה את הארכיטקטורה בארץ. בנתיים שיחקתי במלוא המרץ בלהיות סטודנטית מלאת רעיונות ונהניתי מכל רגע. לפעמים אפילו ניצחתי במשחק בגדול.
לעומת זאת, כשהגעתי לשחק ב"ארכיטקטית במשרד" שנאתי את המשחק ובחרתי לשחק את "המורה לארכיטקטורה" במקום. משחק זה היה ועדיין מלא עליות ומורדות. בכל אופן הרגשתי תמיד שכדי לדעת שחייתי חיים מלאים חשוב לי לעבור חוויה אחת: להבין את המשמעות שלהם. לכן, התחלתי, תוך כדי ששיחקתי בעצלתיים ב"נגיד שאני ארכיטקטית", ללמוד פילוסופיה. חשבתי ששם תתגלה לי משמעות החיים אבל בסופו של דבר גם שם שיחקתי. במקום ברעיונות ארכיטקטוניים שיחקתי ברעיונות פילוסופיים, והתלהבתי מהם לא פחות. אבל תוך כדי השנים שבהם עשיתי דוקטורט התחיל להימאס לי גם מהמשחק הזה. הבנתי שאת משמעות החיים כנראה כבר לא אדע לפני שאמות ומשחק הפילוסופיה איבד את חינו.
כיום, איבדתי את הרצון להשפיע במשהו, אפילו קטנטן על העולם וגם אינני מחפשת יותר את המשמעות שלו ואני מוכנה למות מבלי לדעת אותה. מה שנשאר לי הוא הרצון למצוא משחק שלא ישעמם אותי מהר מדי וגם בזה אני חוזרת ונכשלת שוב ושוב. |