לקוראיי ומגיביי שלום רב.

באשר להתרחשות בדף התגובות בפוסט הקודם - לא זוכרת מי כתב מה, למה ובאיזה עניין, אז אשיב לכולכם במילה אחת – וואלק. ובשתי מילים: וואלק יופי. עכשיו קצת הבהרות. אז ככה - כתיבת בלוג היא רק עוד אפשרות מבחירה שעשיתי, שנועדה להוסיף, בסופו של יום, לתחושת קתרזיס, ריגוש, הרגשת האתגר וכו’. אם כל זה לא קורה לך, חשבתי לעצמי, אלא אפילו להיפך - תסגרי את הבלוג (ומקסימום תפתחי אחד חדש, עלום ונעדר מסינון אישי בישראבלוג). מה שמוביל אותי לנושא אחר – מסיכות וזיוף.

יש כמה שכבות של זיוף. זה שבגלל הקטע החברתי, שאותו אני מכירה היטב מחיי היום-יום. פה למעשה, ברגע שאת מתחילה להכיר אנשים ומתגבש חוג חברתי סביבך, זה נהפך להיות מאד דומה. הרבה מאד בלוגים משנים את האופי ההתחלתי שלהם (או סוגרים אחד ופותחים אחר, לסירוגין) כי כבר מתחילים להיות שיקולים כמו להיות נחמד בחזרה למישהו שהיה נחמד אלייך, או לרצות מישהו משמעותי אחר שלא אוהב את מה שכתבת על חשבון האמת שלך. כאן נפלתי.

בקשר לשכבה של הזיוף שלי כלפי עצמי. ודאי שלא תמיד קל לומר דברים בעייתים ורגישים על עצמי. כתיבה בכלל ואפילו למגירה יכולה לעזור לעבד את זה. או פסיכולוג, אבל אני לא מספיק רצינית כנראה. וגם אין לי כסף. ואם היה לי כסף, אז קודם הייתי עושה מיזוג. כדאי לדעת שההיעדרות הקצרה שלי לא הייתה כרוכה בשום צורה עם שחרור אסירים עם דם על הידיים. זה לא שמצאתי חיים פתאום, כן? שיהיה ברור. גם לא התאהבתי והתחתנתי. עוד לא מתתי (לפי שעה). המחשב עובד בסדר (טפו טפו) וכך גם האינטרנט (מלח-מים).

לסיכום, עברתי לדירה מרווחת יותר בפריפריה וירטואלית. משאירה את החשבון פה פעיל, גם כי אין לי כוח להתחיל להתעסק עם מחיקות ותחאווד טכנולוגי ובעיקר כדי לאפשר לעמרי לפנות אליי ולכתוב לי שבחים ושירי הלל.

אז... זהו. עד כאן.