בדיוק עכשיו אני עומדת לצאת מהמחשב ולשבת בהתבוננות עם עצמי, אל המקום הפנימי שאין לו מילים, ובדיוק כשאני עומדת לעשות את זה, אני גם נשאבת אל המחשב, נשאבת לא לעשות את זה.
אבל אני כל פעם קצת יותר שם, קצת יותר נשאבת למה שבאמת.
בדיוק עכשיו אני עומדת לצאת מהמחשב ולשבת בהתבוננות עם עצמי, אל המקום הפנימי שאין לו מילים, ובדיוק כשאני עומדת לעשות את זה, אני גם נשאבת אל המחשב, נשאבת לא לעשות את זה.
אבל אני כל פעם קצת יותר שם, קצת יותר נשאבת למה שבאמת.
המהות האמיתית שלנו כמהה לחזור למצב הצבירה המקורי שלה. זה החלק שאת מתארת כ"כמה" אליו. מה שעוצר אותה, או החלק שאת מתארת כ"ממנה הוא נמלט בשיא המהירות ובמלא הכוח" הוא מה שה"קורס בניסים" מכנה האגו, או נקרא בדרכים אחרות - הקליפות - והאמונה שלנו בו/בהן. המאבק הזה קיים כל הזמן, אבל ככל שאנחנו הופכים יותר מודעים כתוצאה מעבודה רוחנית מתמדת, אפשר להקטין את כמות הבריחות ולהגדיל את כמות הנגיעות :) מה שתיארת פה מאוד במדויק, היא בעצם הדרך שאנחנו עושים לעבר המהות, לעבר מי שאנחנו בַאמת, שזה בעיני תהליך מתמשך.
נכון, אפרת, זה כיוון אחד.
אבל לא כיוונתי דווקא למהות הרוחנית במילים "אמת רגשית עמוקה"
ולא למכנה המשותף בין כולנו שהוא האהבה
אלא דווקא לאמת רגשית אינדיבידואלי ולמסע פסיכולוגי יותר
same same but different:)
שריתוש, אשמח לשמוע יותר בפירוט. הכיוון שלך נשמע מאוד מעניין
המושג רצוא ושוב מופיע בחזון יחזקאל. והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק (יחזקאל פרק א' פסוק י"ד)
ומשמש על ידי מקובלים שונים (במאה ה-13) כביטוי ליחס המשיכה הדחייה של הנשמה הרוצה להגיע ולגעת במקור, ומיד כשהיא נוגעת היא טסה לאחור. ואז היא שוב כמהה. ומתקרבת. וכו הלאה.
נפלא. תודה. זה גם מהדהד לפרשנות של רוח גלילית המקסימה למשפט..
המהות האמיתית שלנו כמהה לחזור למצב הצבירה המקורי שלה. זה החלק שאת מתארת כ"כמה" אליו. מה שעוצר אותה, או החלק שאת מתארת כ"ממנה הוא נמלט בשיא המהירות ובמלא הכוח" הוא מה שה"קורס בניסים" מכנה האגו, או נקרא בדרכים אחרות - הקליפות - והאמונה שלנו בו/בהן. המאבק הזה קיים כל הזמן, אבל ככל שאנחנו הופכים יותר מודעים כתוצאה מעבודה רוחנית מתמדת, אפשר להקטין את כמות הבריחות ולהגדיל את כמות הנגיעות :) מה שתיארת פה מאוד במדויק, היא בעצם הדרך שאנחנו עושים לעבר המהות, לעבר מי שאנחנו בַאמת, שזה בעיני תהליך מתמשך.
נכון, אפרת, זה כיוון אחד.
אבל לא כיוונתי דווקא למהות הרוחנית במילים "אמת רגשית עמוקה"
ולא למכנה המשותף בין כולנו שהוא האהבה
אלא דווקא לאמת רגשית אינדיבידואלי ולמסע פסיכולוגי יותר
המהות האמיתית שלנו כמהה לחזור למצב הצבירה המקורי שלה. זה החלק שאת מתארת כ"כמה" אליו. מה שעוצר אותה, או החלק שאת מתארת כ"ממנה הוא נמלט בשיא המהירות ובמלא הכוח" הוא מה שה"קורס בניסים" מכנה האגו, או נקרא בדרכים אחרות - הקליפות - והאמונה שלנו בו/בהן. המאבק הזה קיים כל הזמן, אבל ככל שאנחנו הופכים יותר מודעים כתוצאה מעבודה רוחנית מתמדת, אפשר להקטין את כמות הבריחות ולהגדיל את כמות הנגיעות :) מה שתיארת פה מאוד במדויק, היא בעצם הדרך שאנחנו עושים לעבר המהות, לעבר מי שאנחנו בַאמת, שזה בעיני תהליך מתמשך.
המושג רצוא ושוב מופיע בחזון יחזקאל. והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק (יחזקאל פרק א' פסוק י"ד)
ומשמש על ידי מקובלים שונים (במאה ה-13) כביטוי ליחס המשיכה הדחייה של הנשמה הרוצה להגיע ולגעת במקור, ומיד כשהיא נוגעת היא טסה לאחור. ואז היא שוב כמהה. ומתקרבת. וכו הלאה.
תגובות (43)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נכון, זה אווץ':)
כן.
אאוץ'.
כמה שזה מדוייק.
בהחלט....
כנראה נכון למי שכתב את זה
תודה שושי
בשמחה אכנס:)
שרית יקרה
אני מזמינה אותך לקרוא בבלוג שלי את "חלום הגעגועים" שמדבר ממש ממש ובדיוק על זה דרך חלום מופלא שחלמה חברה שלי כשהייתה בת שלוש.
שושי שמיר
זו אשכרה הישאבות, אה???:)
חיבוק..
כן...
בדיוק עכשיו אני עומדת לצאת מהמחשב ולשבת בהתבוננות עם עצמי, אל המקום הפנימי שאין לו מילים, ובדיוק כשאני עומדת לעשות את זה, אני גם נשאבת אל המחשב, נשאבת לא לעשות את זה.
אבל אני כל פעם קצת יותר שם, קצת יותר נשאבת למה שבאמת.
חיבוק אהובה, יעל
מסתבר... מאוד לא הרואי, אה?:)
** זה מה שכולנו עושים, קצת פחות או קצת יותר.
נעלמתי קצת לעצמי.
אני ברדיפות.
אפיה את?
תודה הילה:)
אכן.
ותודה,
הילה
אפרת ונויתי ופאקינג גונזלס ואדמה 45 ורוזמונד...:)
רוצה להודות לכולכם על ההתייחסות.
לא נמצאת כאן כל כך לאחרונה
צריכה פחות וירטואלי ויותר ממשי
למה שהתכוונתי ואנסה במילים פשוטות בשבילך, פאקינג גונזלס...:)
זה שאלוהים כאילו סידר אותנו....
לכל אדם ישנו פצע יסוד בסיסי
שדווקא בתוכו מקופל הפוטנציאל לאושר האישי
אנחנו רוצים את האושר
אך לא את הכאב
וכך מכלים את זמננו בבריחה מהמקום היחידי בו קיימת התשובה האמיתית
ומחפשים את התשובות באינסוף האפשרויות שמציע הבחוץ
חלקן מתעתעות ביותר ומעניקות את ההרגשה שהנה, אנחנו מתקרבים
ולוקח זמן להבין ששוב נפלנו למלכודת, ששוב התרחקנו,
ושהרצון להימנע מן הפצע לבש בפעם המי יודע כמה צורה מתוכחמת ביותר
ישנו איזה רגע כזה שבו כבר לא מחפשים
אלא פשוט יושבים
יושבים בתוך הפצע
מבלי לעשות דבר
ולאט לאט
רגע מתווסף לרגע
וכך,
ללא דרמטיות ולא במילים גדולות
מגיע הצד השני....
מאוד יפה.
אני חושבת שעל זה מושתתת הטרגדיה היוונית.
העומק הרגשי הוא גורלנו, אשר ברגע שאנו יודעים אותו, אנו מנסים לברוח,
עד לפגישתנו אתו.
או משהו כזה...
הכמיהה קיימת כל עוד נמצאת האי-וודאות.
מיכל
לא הבנתי
נא במילים פשוטות
אני מבין לאט אבל טוב..
לשקט המוזר ולהמתנה שמשהו יקרה...
פארדוקס מעניין.
תני דוגמאות?
. זה מעניינותי מאוד...
שריתוש, אשמח לשמוע יותר בפירוט. הכיוון שלך נשמע מאוד מעניין
תודה שביקרת.
נפלא. תודה. זה גם מהדהד לפרשנות של רוח גלילית המקסימה למשפט..
אז מה שאני מגלה הוא שגם אנחנו, המאוד מאוד מודעים, נמצאים בתוך אותה מלכודת...
יתרה מכך, בגלל שאנחנו בטוחים שאנחנו מודעים ולכן אנחנו מביטים בעיניים,\
לעיתים לוקח לנו ה ר ב ה יותר זמן לגלות עד כמה אנחנו לא....
נכון, אפרת, זה כיוון אחד.
אבל לא כיוונתי דווקא למהות הרוחנית במילים "אמת רגשית עמוקה"
ולא למכנה המשותף בין כולנו שהוא האהבה
אלא דווקא לאמת רגשית אינדיבידואלי ולמסע פסיכולוגי יותר
same same but different:)
:)
אכן
המהות האמיתית שלנו כמהה לחזור למצב הצבירה המקורי שלה. זה החלק שאת מתארת כ"כמה" אליו. מה שעוצר אותה, או החלק שאת מתארת כ"ממנה הוא נמלט בשיא המהירות ובמלא הכוח" הוא מה שה"קורס בניסים" מכנה האגו, או נקרא בדרכים אחרות - הקליפות - והאמונה שלנו בו/בהן. המאבק הזה קיים כל הזמן, אבל ככל שאנחנו הופכים יותר מודעים כתוצאה מעבודה רוחנית מתמדת, אפשר להקטין את כמות הבריחות ולהגדיל את כמות הנגיעות :) מה שתיארת פה מאוד במדויק, היא בעצם הדרך שאנחנו עושים לעבר המהות, לעבר מי שאנחנו בַאמת, שזה בעיני תהליך מתמשך.
המושג רצוא ושוב מופיע בחזון יחזקאל. והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק (יחזקאל פרק א' פסוק י"ד)
ומשמש על ידי מקובלים שונים (במאה ה-13) כביטוי ליחס המשיכה הדחייה של הנשמה הרוצה להגיע ולגעת במקור, ומיד כשהיא נוגעת היא טסה לאחור. ואז היא שוב כמהה. ומתקרבת. וכו הלאה.
לא ש. לא......
כך עושים האנשים הלא מודעים, אלה שאינם מסוגלים להתמודד איתה ויהי מה, עם האמת שלהם.
אנשים שהאומץ והבשלות, לקבלה, להתבונן לה בעיניים ולהתמודד איתה, לעולם לא יברחו ממנה.
אולי...:)
זהו שלא, גדעון.
כך חושבים האנשים בדרך כלל
ובטוחים שהם מחפשים אחר אותה אמת
ולא יודעים עד כמה מנסים הם לברוח ממה שכביכול הם הכי מבקשים.
לכל אדם אמת רגשית עמוקה
אני מאמינה שזה נקרא אהבה, שהיא המהות האמיתית שלנו
אני זקוקה להסבר, דניאל...
אני מאמין - שאם אכן -
"אמת רגשית עמוקה" היא -
אין הוא בורח ממנה האדם,
אלא נוהה ומחפש אחריה -
וללא לאות -
עד שימצא הוא אותה.
ימצא אותה - יתחבר אליה -
ויחווה אותה.
גדעון.
רצוא ושוב
:))
בשורות טובות, Dear
תודה רחל:)
נכון גם:)
אמת!
נכון. (ולא רק...) (:
*
צודקת,
לכן נכנסתי שוב והוספתי את שתי השורות האחרונות....:)