nomen omen
השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית
כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד
והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן
© כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.
ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
ותודה
פוסטים אחרונים
- וואו.. אפשר פתאום שוב? 24/6/19
- invictus - William Ernest Henley 1849–1903 14/5/11
- "אני לא פמיניסטית" או מבוא לפמיניזם אבולוציוני 16/11/10
- דבורה בארון 1/11/10
- ביער ובעיר – ש"י עגנון (מתוך הקובץ אלו ואלו) 22/10/10
- סאראמגו 21/7/10
ארכיון
פבלו נרודה והרולד פינטר על הפצצות אזרחים ועל האמת
קטע מפואמה - פּאבְּלוֹ נֶרוּדָה, "אני מסביר כמה דברים"
וּבֹקֶר אֶחָד הַכֹּל בָּעַר, בֹּקֶר אֶחָד לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ עָלוּ מִן הָאָרֶץ מְאַכְּלוֹת בְּנֵי אָדָם וּמֵאָז אֵשׁ, וַאֲבַק שְׂרֵפָה מֵאָז, וּמֵאָז דָּם. בִּרְיוֹנִים וּמְטוֹסִים וְחֵילוֹת הַמּוּרִים, בִּרְיוֹנִים וְטַבְּעוֹת-חוֹתָם וְרוֹזְנוֹת, בִּרְיוֹנִים וּנְזִירֵי שְׁחוֹר יוֹרְקִים בְּרָכָה מִשָּׁמַיִם בָּאוּ לַהֲרֹג יְלָדִים וְעַל פְּנֵי הָרְחוֹבוֹת דַּם יְלָדִים זָרַם לוֹ פָּשׁוּט, כְּמוֹ דַּם יְלָדִים. .
תַּנּים שֶּׁתַּנִּים יָבוּזוּ לָהֶם אֲבָנִים קוֹץ יָבֵשׁ יְכַרְסֵם וְיִירַק צִפְעוֹנִים שֶׁהַצֶּפַע יִמְאַס בָּם .
מוּל פְּנֵיכֶם רָאִיתִי הַדָּם שֶׁל סְפָרַד מִתְקוֹמֵם בְּגֵאוּת לְהַטְבִּיעַ אֶתְכֶם בְּגַל אֶחָד שֶׁל גָּאוֹן וְשֶׁל סַכִּינִים. .
גֶּנֶרָלִים בּוֹגְדִים: תִּרְאוּ אֶת בֵּיתִי הַמֵּת, תִּרְאוּ אֶת סְפָרַד הַשְּׁבוּרָה, אֲבָל מִכָּל בַּיִת מֵת תָּקוּם מַתֶּכֶת בִּמְקוֹם פְּרָחִים מִכָּל נֶקֶב כַּדּוּר בִּסְפָרַד תָּקוּם סְפָרַד מִכָּל יֶלֶד מֵת יָקוּם רוֹבֶה עִם עֵינַיִם מִכָּל פֶּשַׁע אָיֹם יִוָּלְדוּ כַּדּוּרִים שֶׁבְּבוֹא הַיּוֹם יִמְצְאוּ מַטָּרָה בְּלֵב לִבְּכֶם. .
תִּשְׁאָלוּ: לָמָּה לֹא תְּדַבֵּר שִׁירָתוֹ עַל חֲלוֹמוֹת, עַל עָלִים, עַל הָרֵי הַגַּעַשׁ הַגְּדוֹלִים שֶׁל אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ? .
בּוֹא תִּרְאֶה אֶת הַדָּם בָּרְחוֹבוֹת בּוֹא תִּרְאֶה הַדָּם בָּרְחוֹבוֹת בּוֹא תִּרְאֶה הַדָּם בָּרְחוֹבוֹת.
הרולד פינטר ציטט קטע זה בנאום שלו בקבלת פרס נובל, 2005, והויף.. אני מבקש להבהיר במפורש שכשאני מצטט מן הפואמה של נֶרוּדה, אין בכוונתי בשום פנים להשוות את ספרד הרפובליקנית לעיראק של סדאם חוסיין. אני מצטט את נרודה משום שבכל השירה בת זמננו לא מצאתי תיאור כה חזק ונוקב של הפצצות אזרחים.
ואז הביא פואמה שלו - "מוות"
אֵיפֹה נִמְצָא גּוּף הַמֵּת? מִי מָצָא אֶת הַגּוּף הַמֵּת? גּוּף הַמֵּת הָיָה מֵת כְּשֶׁנִּמְצָא? אֵיךְ נִמְצָא גּוּף הַמֵּת? .
מִי הָיָה גּוּף הַמֵּת? .
מִי אָבִיו אוֹ בִּתּוֹ אוֹ אָחִיו אוֹ דּוֹדוֹ, אֲחוֹתוֹ, אוֹ אִמּוֹ אוֹ בְּנוֹ שֶׁל הַגּוּף הַזָּנוּחַ הַמֵּת? .
גּוּף הַמֵּת הָיָה מֵת כְּשֶׁנִּזְנַח? הוּא נִזְנַח, הַגּוּף הַמֵּת? מִי זָנַח אֶת גּוּף הַמֵּת? .
עֵירֹם הָיָה, גּוּף הַמֵּת, אוֹ נָכוֹן וְלָבוּשׁ לְמַסָּע? .
עַל פִּי מָה הִכְרַזְתֶּם עַל מוֹת גּוּף הַמֵּת? הִכְרַזְתֶּם עַל מוֹת גּוּף הַמֵּת? עַד כַּמָּה הִכַּרְתֶּם אֶת גּוּף הַמֵּת? אֵיךְ יָדַעֲתֶּם שֶׁגּוּף הַמֵּת מֵת? .
רְחַצְתֶּם אֶת גּוּף הַמֵּת? עֲצַמְתֶּם אֶת שְׁתֵּי עֵינָיו? קְבַרְתֶּם אֶת הַגּוּף? הִשְׁאַרְתֶּם אוֹתוֹ זָנוּחַ? נְשַׁקְתֶּם לַגּוּף הַמֵּת?
והוא ממשיך.. חייו של סופר הם פעילות פגיעה, כמעט עירומה. אין מה לבכות על כך. הסופר בוחר בזאת, והוא תקוע עם בחירתו. אבל נכון לומר שאתה פרוץ לכל רוח, וכמה מאותן רוחות מקפיאות בעליל. אתה נמצא לבדך, תלוי על בלימה. אתה חשוף ללא מקלט, ללא חסות – אלא אם כן תשקר, ובמקרה כזה בנית לעצמך חסות משלך, או אז, ניתן לומר, הפכת לפוליטיקאי.
ואת הנאום הוא מסכם.. כשאנו מביטים במראה אנחנו סבורים כי הבבואה הנשקפת אלינו היא מדויקת. אך אם נזוז מילימטר אחד התמונה תשתנה. אנו מתבוננים למעשה בקֶשת השתקפויות אינסופית. אך לעתים חייב הסופר לנפץ את המראה – כי רק מן העבר האחר של המראה ניבטת אלינו האמת. אני מאמין שלמרות הסיכונים העצומים הניצבים בפנינו כיום, הרי נחישות אינטלקטואלית עזה, נועזת, עיקשת ובלתי מתפשרת שלנו, כאזרחים, להגדיר את האמת הנכוחה של חיינו, ושל החברות שאנו חיים בתוכן, היא משימה ראשונה במעלה המוטלת על כולנו. זוהי, למעשה, מחויבות הכרחית.אם נחישות כזו לא תתגלם בחזון הפוליטי שלנו, אין כל תקווה שיתחדש בנו מה שכמעט אבד לנו – כבוד האדם.
|
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בֹּקֶר אֶחָד לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ
עָלוּ מִן הָאָרֶץ
מְאַכְּלוֹת בְּנֵי אָדָם
וּמֵאָז אֵשׁ,
וַאֲבַק שְׂרֵפָה מֵאָז,
וּמֵאָז דָּם.
אכן, אוי ואבוי, וראה כמה התלהמות ושנאה יש אפילו פה בקפה
אתמול קבלתי מייל הנחרד מדבריו של הרב עמוס נתנאל שתואר כמתענג על הדם "יוני מת על קידוש ה' בזמן שמן השמים ייעדו לו זאת", "אתם הייתם המלאכים הטהורים להוציא זאת לפועל. טוב לנו שידכם הטהורה פגעה בו ולא יד אוייב טמאה."
אני נחרדתי מהמייל הזה, מחוסר הרגישות לכאב של אב שאיבד את בנו, בלי קשר למחנה ולאמונה אליהם הוא משתייך
זה לא נכון ללבות עוד שנאה ודחייה, יש מספיק מזה מסביב.
הגבתי בבקשה להרגיע, לא לתפוס אדם בצערו
מדובר באמונה שמקבלת ומצדיקה דין שמים, האב מדבר מתוך מצב של שוק, נאחז במה שיש, במשמעות שהוא רואה כעת. הוא זקוק למשמעות למוות הנורא הזה. אין נורא ממות של ילדים ואין לו מושג מה קורה איתו כעת מרוב כאב, זה כאב כריתה, איום, מבלבל.
את משמעות האובדן מתחילים לקלוט רק אחרי זמן, ובהתחלה יש תגובות מוטרפות לחלוטין, ואני יודעת, קברתי 2 בני זוג. בהתחלה יש סוג של מכת אדרנלין מהכאב האיום הזה, כמו שמתפקדים בזמן פציעה קשה בלי להרגיש שחצי גוף נכרת, אפשר להצהיר הצהרות ולהרגיש נורא חזקים, ואולי צודקים, בלי שום היגיון כמובן, ורק אח"כ זה מכה באמת בכל עוצמתו ושוקע וניתן להתחיל להבין מה קרה ומה נאמר ומתחילים ולהכות על חטא
אז בקשתי ואני מבקשת לא לשפוט בני אדם בצערם, ולהשתדל להתלהם פחות, להקשיב ולאהוב יותר, את כל הצדדים על הצדק והכאב שלהם, כי התמונה הגדולה מאד מורכבת וקשה
וכבוד האדם.. כן
מִכָּל יֶלֶד מֵת יָקוּם רוֹבֶה עִם עֵינַיִם
תודה.
*
"אני מאמין שלמרות הסיכונים העצומים הניצבים בפנינו כיום, הרי נחישות אינטלקטואלית עזה, נועזת, עיקשת ובלתי מתפשרת שלנו, כאזרחים, להגדיר את האמת הנכוחה של חיינו, ושל החברות שאנו חיים בתוכן, היא משימה ראשונה במעלה המוטלת על כולנו. זוהי, למעשה, מחויבות הכרחית.
אם נחישות כזו לא תתגלם בחזון הפוליטי שלנו, אין כל תקווה שיתחדש בנו מה שכמעט אבד לנו – כבוד האדם."
הדברים האלה, כל כך לא פשוטים הם, כל כך תלויי זמן, מקום וארועים הם -
עד כי כמעט ואין בהם שום אמירה ספציפית.
וכי מה פרושה של "נחישות אינטלקטואלית עזה" ? או של "האמת הנכוחה של חיינו" ?
במה הן נמדדות ? מי קובע מה הן, מי קובע מי באמת עומד בקריטריונים האלו המוצבים בזה ?
אחת הבעיות המטרידות ביותר של המין האנושי, היא הגדרת הדברים לפי "מי לי - ומי לצריי"
וגם בכל הקשור לנושאים הנ:ל. כי מי שפועל בהתאם לדעותיי, הן - בעל נחישות אינטלקטואלית הוא,
ומי שפועל ועושה נגדן - הרי אדיוט מושלם הוא, וללא כל קשר לא לרמתו האישית - ולא לרמת טיעוניו.
ובמלחמה הזאת שלנו, מי הוא באמת זה השומר/לא שומר על ערך - "כבוד האדם" ?
זה המחזיק עם שלם תחת כיבוש כבר מספר עשרות שנים ומונע ממנו זכויות אדם בסיסיות
בשם "הבטחון והקיום" שלו עצמו? זה המפגיז כבר שנים אזרחים חפים מפשע בשם "מלחמתו הצודקת לשחרור עמו"?
זה ההורג אזרחים חפים מפשע בגלל שכבר "אין ברירה" ?
ואנחנו צודקים, לעזאזל כמה שאנחנו צודקים, נו ? אז ? אז מה ?
הן לאורך כל ההיסטוריה האנושית, כל מי שיצא למלחמה כלשהי, נופף הוא בדגלים שהצדק המוחלט שלו
חרוט היה גם עליהם - וגם על לוח ליבו, ומי שישפוט מה נכון הוא ומה לא ?
או שנאמר, ובאופן גורף, שכל המלחמות בזויות, מיותרות, וחסרות שחר הן, אמרנו.
ואז, רק חשים אנו באיום - וכבר מצחצחים חרבותינו.
ואולי זהו הלקח שלי מכל הנאמר כאן, לקחנו כל כך רחוק את עצם היותנו ברואים חיים בעלי רצון לחיות וזהות
קיומית, הותרנו אותם מאחור, והפכנו ליצורים בעלי פטריוטיות לאומנית, פנטיות דתית, ואובססיה טרטוריאלית
שהן כל כך דומיננטיות, עד שהשתלטו הן לחלוטין על מהותנו האנושית הבסיסית, והפכו אותנו למה שאנו היום -
יצורים תאבי כוח, שליטה ושלטון המוכנים ללא היסוס לחסל ולהכחיד את כל העומד נגדם, המתנגד לדעתם
והמעז לחשוב או להאמין בדעות ובאמונות שאינן עולות בקנה אחד עם אלו שלהם.
האם טוב הוא יצר האדם מבראשיתו ? אולי, אך מי כבר זוכר את בראשיתנו ?
וכבוד האדם ? כבוד האדם כיום הינו כבודנו שלנו בלבד - ואילו ה"אחר"?
למי לעזאזל אכפת היום מהאחר, מהשונה, מהמתנגד ?
אויה לנו שזהו חזונו של הגזע האנושי וזוהי תכלית מהות קיומו.
ואולי רק להוסיף... הסופר אינו בוחר להיות כזה.
הכתיבה (שיר, סיפור, ציור, סימפוניה, ריקוד) בוחרת בו.
ואסור לו להפנות עורף, אחרת יהפוך לזיוף.
מה עוד להגיד?
אני מקווה שהלינד מעביר נכון ומדבר בשם הנטבחים
<object width="425" height="344"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/FX5Cn7J-h6Y&hl=en&fs=1"></param><param name="allowFullScreen" value="true"></param><param name="allowscriptaccess" value="always"></param><embed src="http://www.youtube.com/v/FX5Cn7J-h6Y&hl=en&fs=1" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object>
גם על ילדי הגן הוא לא ממש מרחם האלוהים הזה
צריכים שניים לטנגו.
מלחמה זה חרא, ידוע.
אם נניח את נשקנו לא נהיה.
אם הם יניחו את נשקם יהיה שלום.
מציאות מחורבנת אבל זה מה יש...
לחן: מתי כספי ושלמה גרוניך
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד
ישאירם לבדם
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע
בחול הלוהט כדי להגיע
אל תחנת האיסוף
והם שותתי דם.
אולי על האוהבים באמת
יתן רחמים ויחוס ויצל
כאילן על הישן בספסל
שבשדרה הצבורית.
אולי להם גם אנחנו נוציא
את מטבעות החסד האחרונות
שהורישה לנו אמא,
כדי שאשרם יגן עלינו
עכשיו ובימים האחרים.
כבוד האדם אבד לו לגמרי.
זה מאוד כואב.
תודה על השיר של נרודה, אחפש אותו בספרדית.
גֶּנֶרָלִים
בּוֹגְדִים:
תִּרְאוּ אֶת בֵּיתִי הַמֵּת...
שמעת? אִסמעיל הניה...
תודה שהחזרת את נרודה ופינטר לחיי.
מדהים עד כמה השירה והנאום נראים אקטואליים מתמיד.