הצצתי בשעוני. אני צועדת כבר כמעט חצי שעה . כל רגע עכשיו,  למיטב זיכרון הילדות שלי, אני צריכה לראות אותו. אני זוכרת שכל שבת הלכתי עם אימא שלי על גדת הירקון בערך חצי שעה עד שנתקלנו בו מולנו: אפור, מכוער, אטום ומסתורי. בית המכשפה .

"מהר, מהר", הייתי מאיצה באימא. "אסור שהמכשפה תראה אותנו. מי יודע מה היא תעשה לנו...", ובלב הולם הייתי מגבירה את צעדיי הקטנים של בת 5, מציצה בחלונות הצריף הסגורים, מנסה לשווא לראות אותה, את המכשפה, בוחשת בוודאי בקלחת ענקית עשבים שקטפה מגדת הירקון, בתוספת זנבות עכברים וכנף עטלף...אך הצריף השיב לי מבט אטום.

פתחתי בריצה מתנשמת , אוחזת בשולי שמלתי הוורודה, המעומלנת, כשתלתלי הזהובים מתעופפים על עיניי,עד שעברתי את הסכנה, ורק אז העזתי לסובב את מבטי לאחור, אולי אראה לפחות את קצה אפה הארוך של המכשפה או קומץ משערה האפל, המתפתל כנחשים שחורים, כיאה לתיאור שקראתי בספרים, שאליהם התחברתי כבר בגיל 3, כשלימדתי את עצמי לקרוא בעזרת ספר א"ב. אבל את המכשפה לא ראיתי מעולם.

ולמרות זאת, המשכתי להאמין לספרים שקראתי. ברחובות החשוכים של תל אביב של שנות ילדותי חיפשתי שעות את פתח המערה החשמלית של "חסמב"ה", ובגיל 12 לא היססתי להקים חבורת בלשים מבני הכיתה, בעלי דמיון דומה לשלי, ויחד ניסינו לפתור תעלומות בלשיות מסוכנות במיוחד, כגון לאן נעלם ספר הדקדוק של מיכל. האם זה לא ברור שחבורת גנבים החליטה למכור אותו בשוק השחור?

לפעמים היה גם אבא בא אתנו והיינו לוקחים סירת משוטים ושטים שעה על הירקון, שפעם באמת היה לו צבע ירוק, ולא חום מלוכלך כמו היום. גם אז הלם לבי בחוזקה כשעברנו על פני "בית המכשפה", שיריעות בד רטובות היו תלויות על החבל לידו. מי תלה אותן? היה לי ברור שזה מישהו שהמכשפה מחזיקה שבוי בביתה כבר שנים, ואין איש יודע...

20 שנה אחרי, ולבי הולם בחוזקה כאילו הילדה בת ה-5 לא התחלפה באישה צעירה  שחייה מתנהלים על פי השכל וההיגיון. הנה הוא מגיח, כאילו כלום לא השתנה, בית המכשפה! אני צועדת בשביל מרוצף ומרווח, פחי אשפה מבהיקים וברזים לצדו, שלטים נאים וברורים מראים את המרחק עד ל"צפארי", למתחם הכושר על הדשא הפתוח, לאיצטדיון רמת גן. הכול נראה אחרת. רק בית המכשפה נותר כפי שהיה: צריף אטום, ישן, שחלונותיו סגורים.

החלטה נועזת מתגבשת לה במוחי. אדפוק בדלת! אחת ולתמיד אראה מי זאת המכשפה שהיוותה חלק כה חשוב מילדותי עתירת הדמיון. ודאי מדובר באישה זקנה ומעוטת יכולת, שזה לה ביתה היחיד. ואולי בזקן ערירי ובודד? הגיע הזמן לפתור את התעלומה הבלשית הכי כמוסה של הילדה שבתוכי. לבי דופק בשאון כזה, שאני בטוחה שאין צורך לדפוק גם בדלת. אבל אני דופקת. פעם, פעמיים, שלוש פעמים. אני שומעת צעדים מתקרבים. כל גופי מתוח ודרוך, לקראת הדלת הנפתחת בחריקת צירים צורמנית, כמו בסרטים של היצ'קוק. והיא נפתחת...

זוג עיניים ירוקות כעשב שבחוץ פוגשות את עיניי. אכן, עיניים מתאימות ביותר למכשפה, אלא שמולי עומד גבר צעיר בסינור ארוך ומוכתם בצבעים, וכתם צבע כחול על מצחו, מתחת לשפעת שיער אפל המתפתל כנחשים סביב ...כיפה שחורה. כל כך שחורה שמתמזגת עם צבע שערו. "כן?", הוא אומר בתהייה על ההפרעה. "אני... מחפשת את המכשפה...", אני שומעת את עצמי אומרת. "היא תמיד התגוררה כאן, כשהייתי בת 5....".

קצה של חיוך מופיע על שפתיו. "המכשפה כבר מתה. אני הבן שלה...", הוא אומר. הפה שלי יבש מתדהמה, ורק נהמה צרודה יוצאת ממנו: "אתה בן המכשפה?". הוא צוחק, וצליל צחוקו כפכפוך רענן של נחל. " "רבים חשבו שהיא מכשפה, כי היא הייתה מסתגרת כאן שעות, בסטודיו, ומציירת...בסוף אבא שלי  עזב את הבית, כי לא יכול לסבול את זה יותר....".

אני חושבת שאכן יש משהו מאוד מכשף במבט שהוא תולה בי מעיניו הירוקות, וגופי רוטט בצמרמורת מוזרה שאין לה פשר. אני לא יכולה לזוז משם, כאילו הכיתי שורשים בעשב ליד הצריף. ארנון מספר. אני מקשיבה. ידו עולה למצחו ומסיטה את שערו הגולש. הוא חזר בתשובה לא מזמן, ועובד כמשגיח כשרות באזור גוש דן. זאת עבודה של שעות ספורות ביום, וזמן רב נותר לו לצייר. הוא קיבל את הסטודיו של אימא שלו לאחר מותה, יחד עם כישרון הציור שלה. יש לו תערוכות בכל העולם, אך הוא לא מוכן לוותר על הצריף הזה. כאן הוא מרגיש בבית. שקט נעים משתרר בינינו ואנחנו טובלים בו כמו באמבטיה חמה, משכרת.... ארנון מציע לי להיכנס.

אני שותה קפה שחור בכוס קטנה, שמחה שאני לא צריכה לשאול אם המטבח כאן כשר, שאלה שאני שואלת בחודש האחרון את כל מי שאני מבקרת אצלו מאז חזרתי בתשובה. אני מתבוננת סביבי בחדר היחיד של הצריף, הגדוש ציורים, לוחות וצבעים, ונדהמת מתחושת הבית שאני מרגישה כאן.אני אוהבת את התנופה, את עוצמת הצבעים, את הדמויות החיות כל כך, את הירקון המופיע כמעט בכל ציור.

 ציור אחד מושך את תשומת לבי במיוחד. הוא מצויר מתוך אפלולית הצריף, כשילד ירוק עיניים מציץ בו מהחלון החוצה. בחוץ רצה ילדה קטנה בתלתלי זהב ושמלה ורודה מעומלנת, כשצווארה מוטה מעט לאחור, והיא מציצה אל תוך הבית. תאריך ציור התמונה הוא היום...

   * הסיפור זכה במקום שלישי בתחרות הסיפורים של קפה דה מרקר ורשת סטמצקי לרגל מלאות 100 שנה לתל אביב. הנה הודעת הזכייה:

http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1005057&p=6