כדאי להטות אוזן ולהקשיב היטב לקולות הנשמעים בחוגים המכונים "השמאל הקיצוני". אין מדובר עוד בקולות בודדים, אלא במעגל המרחיב בהדרגה את שורותיו על בסיס תפיסת עולם הדוגלת ב"שלום צודק" לסכסוך הישראלי – פלסטיני ולא "שלום של פשרה". המונח "שלום צודק" משמעותו שלם המבוסס על הכרה ב"חטא" הקדמון בעצם הקמתה של מדינת ישראל על אדמות פלסטיניות וגירוש התושבים הפלסטינים מהן ותביעה לתקן את ה"חטא" באמצעות שיבת הפליטים וצאצאיהם לשטח מדינת ישראל דהיום.  

גדעון לוי, מבכירי העיתונאים בהארץ, היטב לבטא גישה זו בצ'ט לאתר Ynet ב- 26 בפברואר 2002 באומרו: "בעיניי, עכשיו הוא תור הצדק הפלסטיני להתגשם, אחרי שהצדק הישראלי הוגשם כבר ברובו המכריע". הוא ציין, כי יהיה מוכן לוותר אפילו על ביתו (השכור) ברמת אביב עבור הפליטים הפלסטינים מכפר שיח' מוניס אם ההסדר המדיני יקום וייפול על נושא זה. והוא הוסיף בעניין זה: "כשאני עובר ליד הבית הירוק, במקום שבאמת עמדה בו שייך מוניס, ואני רואה שהוא הופך לאולם שמחות של האוניברסיטה, לבי נחמץ כל פעם מחדש. אני חושב אז על בעליו של הבית היפיפייה הזה ועל כמה אצילית יכלה להיות יוזמה של האוניברסיטה להזמין אותו לקבל בחזרה את רכושו שלו". 

בפוסט קודם הבאתי תיעוד המלמד, כי ארגון בצלם תומך במימוש זכות השיבה של הפלסטינים וכי פרופ' ענת בילצקי, מנכ"ל הארגון (בשנים 2001-2006) וכיום חברת בכירה בהנהלת, תומכת ופועלת למען "שלום צודק", שבמוקדו ביטולה של ישראל כמדינה יהודית והקמתה של מדינה אחרת תחתיה שתאגד את שטחי ישראל דהיום עם הגדה המערבית ורצועת עזה. בילצקי הסבירה (מסמך אולגה), כי "אין אנו רואים בחזרתם של פליטים, אם כך ירצו, איום, אלא העשרה של חיינו ותרבותנו".  

לא אעסוק כעת בכל הארגונים התומכים בגישת 'המדינה האחת' שכן היריעה קצרה מלהכילם בפוסט זה. אפנה את הקוראים למאמרו של פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן-גוריון ב- Ynet (10 בינואר 2009) תחת הכותרת "הזמן האבוד של עזה".  במאמר מעלה יפתחאל את הטענות הבאות כלפי ישראל: 

"המלחמה הזאת [בעזה] כהמשך המעשה הטריטוריאלי הישראלי, שאימץ מטרה עיקשת ואכזרית – השתקת הזמן הפלסטיני, כלומר מחיקת ההיסטוריה המלאה של הארץ הזאת. השתקת ההיסטוריה, מיותר לציין, היא גם מחיקת המקום הפלסטיני, ואיתו הזכויות הפוליטיות המלאות".  

"הפלישה הנוכחית היא כל אלה כמובן, אבל היא גם המשך של אסטרטגיה ארוכת שנים להכחיש, למחוק ולשבור כל אזכור של תולדות המקום הזה בדורות האחרונים".  

"מאז עליית החמאס בבחירות דמוקרטיות, הכבידה ישראל עוד את הגיטואיזציה של הרצועה בהטילה מצור על האזור תוך הפרדתו המוחלטת מהגדה".  

"ירי הטילים... יש להבינו גם כניסיון להזכיר לעולם, לישראל, אך גם להנהגה הפלסטינית, ששאלת הפליטים חיה ובועטת. מול צעקה נמשכת זו החליטה ישראל, כהרגלה, לברוח מהתמודדות עם השאלה, ולנקוט בטרור של מדינה. כך היא פצחה במסע של אש וגופרית על הרצועה שנועד לחסל, להרוג, לבתר ולכתר". 

גם פרופ' יפתחאל מציע פתרון לסכסוך הישראלי – פלסטיני על בסיס של 'מדינה אחת', כמובא להלן ממאמרו: 

"...אשליית "שתי מדינות לשני עמים", הפכה בעצמה למנטרה ריקה מתוכן, המאפשרת את המשכו האינסופי של הכיבוש הקולוניאלי".   

"הסיפא ברור: מעבר להפסקת האש הנחוצה עכשיו ומיד, הפסקת האלימות האמיתית עוברת רק דרך "השבת הזמן" לתוך חיינו הפוליטיים, כלומר דרך בירור פתוח ונוקב של ההיסטוריה שיצרה את יחסי יהודים ופלסטינים בארץ הזאת, והתמודדות ישראלית עם שלילת ההיסטוריה והזכויות הפלסטיניות".  

"כלומר, ההכרה בזמן הפלסטיני היא הדרך היחידה גם להכיר בזמן היהודי. רק כשההיסטוריה תחליף את הטריטוריה כנושא השיח המרכזי, כלומר כשתולדות הארץ יסופרו תוך הכללת כל תושביה ומגורשיה, ייבנה הבסיס של הכרה הדדית של שני עמים שווי-זכויות במולדת משותפת. אז ייפסקו גם הטילים, ויגיע אולי גם זמן פיוס".  

פרופ' יפתחאל מאמין אפוא, כי איחוד ישראל עם הגדה המערבית ורצועת עזה ושיבת הפליטים תוכל להבטיח "פיוס", "שלום צודק" ו"הכרה בזכויות היהודים". היינו – מדינה אחת בעלת רוב פלסטיני ושיבת מיליוני הפליטים לשטח ישראל לאחר פינוי מיליונים של יהודים מבתיהם עבור הפליטים תבטיח "פיוס" בין יהודים לפלסטינים ותביא להשכנת שלום בר קיימא.  

גישתו של פרופ' יפתחאל מצטיירת כאוטופית וכ"משיחית" בהיותה מבוססת על ההנחה שהכוחות האסלאמיים הקיצוניים בעם הפלסטיני (בראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי) יסכימו להכיר בזכויות של היהודים בפלסטין ולקבלם כבעלי זכויות שוות באותה מדינה. כאיש אקדמיה בכיר, היה על פרופ' יפתחאל להביא תימוכין לטענה זו, קרי – למצוא עדויות (ולו גם עדות אחת) המעידה על נכונות של הכוחות האסלאמיים להסכים לעקרונות המתווה שהוא מציע.

אותו חמאס, שפרופ' יפתחאל מעניק לו לגיטימציה באומרו שנבחר בבחירות דמוקרטיות, עמד ליישם ערב המלחמה בעזה את "חוק העונשין האסלאמי" המורה על כריתת ידיים על עבירות של גניבה ועונשי עינויים ומלקות לשותים יין ושיכר. האם פרופ' יפתחאל באמת ובתמים מאמין, כי מדינת טליבן פלסטינית שתתאחד עם ישראל תוכל להביא "שלום" ו"פיוס"?  

אין היגיון בטענות של פרופ' יפתחאל ובחזון ה"משיחי" שלו, אלא אם כן יש לו יעד אחר נסתר היכול לשמש רעיון – על מסדר לתפיסת עולמו. בשיחות שניהלתי עם אנשי שמאל המייצגים גישה דומה לזו של פרופ' יפתחאל הסתבר לי, כי תפיסת 'המדינה האחת' אותה הם מקדמים נועדה בעיקרה להביא לפרוק סופי של מדינת ישראל והציונות. האם זו התפיסה המנחה את חוגי השמאל הקיצוני בישראל? סוגיה זו ראויה למחקר מעמיק.