זה היה בסוף הסתיו של שנת אלפיים שלושים ושש ואני הלכתי לראות את השלכת האחרונה בעולם.   סר ג'ון היה עץ האלון היחידי והאחרון שגדל בכדור הארץ ובכלל, הצמח האחרון הצומח על פני הקרקע; והוא עמד כעת בפני סכנת כריתה וודאית. על החצרן של בית הקברות הוטל לעקור את סר ג'ון יום לאחר סוף השלכת, לכשתגיע.

   היום בבוקר הודיעו ברדיו שהעלה הבודד שנותר על סר ג'ון מתנדנד גם הוא ועצם נפילתו בהמשך היממה מהווה גזר דין מוות לעץ וקץ לעידן תהליך הפוטוסינתזה. התור הארוך, שנגרר קילומטרים רבים משער הכניסה של בית הקברות עד לרחובות שבקצה העיר, נראה כתולעת ענקית ולא שובת לב, אשר הגיעה להתענג מטעמו האחרון של עלה ירוק. הסיבה שבגללה עמדו לכרות את העץ היא שלא נותר עוד מקום בבית הקברות, פרט לקרקע שמתחת לסר ג'ון ולאוויר הנדל"ני שמעליו. (הקבורה בקומות הייתה הכרח מיידי של המציאות, מפאת פיצוץ האוכלוסין והצטמצמות המרחב. כאן הקברים יכולים לגרד את הטרופוספרה. ומאחר שהיהדות היא הדת השלטת – חל איסור מוחלט על שריפת גופות אדם.) כשראיתי את התור הארוך החלטתי ללכת מסביב בתקווה שהשער האחורי יהיה פתוח. 

    ואכן, הוא היה זקוק לדחיפה קטנה בלבד – קולות שיעול כבדים – והוא נפתח. התהלכתי ללא מורא בתוך בית-הקברות הצפוף, הקהה; דרכי מוארת בתאורה מלאכותית, שמנסה לדמות את אורהּ של השמש – לוּ זה היה מצליח לחדור פנימה. החשתי את צעדיי, עקבתי אחרי השילוט ומצאתי את דרכי במהירות רבה, ואני זכיתי למבט ראשון על סר ג'ון האצילי. התיישבתי ישיבה מזרחית מולו. מבחוץ יכולתי לשמוע את קולות האנשים הנדחסים לקראת פתיחת שער הכניסה.הסתכלתי גבוה אל צמרתו; כמה נמוך הוא ובולט בצבעו החי לעומת עמודי הקברים הקרים, השואפים לגרד את השחקים בקרירותם. זהו יום הדין בשביל כולנו, חשבתי לעצמי בחשש גדול, מכאן לא תהייה דרך חזרה. נעמדתי אז על רגליי על-מנת לראות מקרוב את העלה המדובר והמתוקשר. 

   לפתע העלה החל מסתחרר לעבר הקרקע בתנועות איטיות כריקוד סמוראים.

    ועכשיו הוא שוכב מת, מוטל חסר חיים על אבן. רעם חרישי הדהד באוויר.   הבטתי על סר ג'ון; נראה כאילו הוא יודע את שצפוי לקרות – עץ עתיק וחכם כמוהו וודאי כבר פיצח את נפשו של בן-האנוש – ובוכה. בוכה? כן, אבל לא על עצמו, אלא עלינו, בני אנוש טיפשים. גם אני התחלתי לבכות.

   רעש מסוכן; קפצתי ממקומי. שער הכניסה וודאי נפתח. האדמה רעדה – העדר החל שועט אל עבר הקורבן. אפילו המתים נבהלו.  – אני חייב לעשות משהו! אני לא יודע מה, אבל משהו!    בעדינות הרמתי את העלה מן הקרקע ותהיתי מה לעשות עִמו. 

   לאחר הרבה מאוד הרהורים של נער מפוחד, לבסוף שלפתי מהנעל את הסיכה שהחזיקה את השרוכים יחדיו, טיפסתי על אחד הענפים של סר ג'ון ונעצתי את העלה באחד מהקצוות הגבוהים והדקים ביותר שבצמרתו; כך, שמהקרקע לא יהיה ניתן להבחין בסיכה המחברת. פחדתי שהתולעת הקרבה תתפוס אותי על חם ועקב כך – בגלל הצורך להחיש את תנועותיי ולרדת מהר מהעץ – איבדתי את האחיזה והיציבות והחלקתי מטה על הגזע ועל הקרקע הקשיחה. נחבטתי בראשי וכנראה שאיבדתי את הכרתי למעט זמן, כי ברגע שפתחתי את העיניים כבר הייתי מוקף בהמון אדם. וכמובן שאיש מהם לא שם לב אליי בעוד הם עוברים מעליי, שכוב על הבטון הקר, דורכים ונתקלים בי.

   "תראו! שם למעלה!", קרא מישהו וכולם הסתכלו למעלה, על העלה האחרון.

   זה עבד, שמחתי. התרוממתי וניקיתי את עצמי מאפר ואפר ואבק.   כל האזור נהייה צפוף מאוד וגועש בהתרחשויות. – החלטתי לעזוב את בית הקברות ולקוות לטוב. במילא, חשבתי בעודי סוגר את השער האחורי, עם כל כך הרבה אנשים מסביב אי אפשר לעשות עוד דבר. החזרתי את המנעול למקומו כשלפתע יד הונחה על כתפי, יד כבדה בעלת אחיזה בריאה. הסתובבתי לאחור, מבוהל.

   זה היה החצרן, מביט בי בעיניים פתוחות וקשישות. "ראיתי מה עשית, נער...", הוא אמר בקול חלש וצרוד ושלח את ידו השנייה אלי.   לבי פעם כל כך חזק שאם הייתי נצמד לזקן המהביל שלידי, לבטח היה נופל על המדרכה כבמכת נוק-אאוט. הוא הולך להלשין עלי, ידעתי, הכל אבד. סר ג'ון... אכזבתיך. חשבתי, אולי כדאי להשתיק את הסבא הנחמד, אם לא במילים אז דחיפה אחת הגונה תעצור לו את הקוצב – כמו שהאחיות ארווינג עושות בהפסקת בית-הספר לכל מי שעומד בדרכן – עדיף הסבא מאשר סר ג'ון! המשכתי לפתח את המחשבה הזדונית – לא הייתה לי ברירה – כשהסבא פתאום מושיט לי את ידו ולוחץ לי את יד. לי! המשיך החצרן ואמר: "...ורציתי להגיד לך, כל הכבוד. באמת. חבל שאין עוד אנשים כמוך." הוא סיים בחיוך קטן לעברי ותפיחה על שכמי הצר ונכנס אל שטח בית הקברות מאותו השער, מוודא שהמנעול משחורר, זורק לי קריצה ונעלם בין עמודי הבטון המתים.

   מופתע, המום, האחיות ארווינג... חזרתי הביתה, תוהה לכמה זמן יחזיק התרגיל שלי. אולי הסיכה תמשיך לאחוז בעלה וסר ג'ון יצליח אף לשרוד את החורף; אולי אף יגיע לעונת הלבלוב הבאה – שקעתי לתוך פנטזיות מעודנות – זה ייצור שינוי בתפיסה החברתית בטוח. סר ג'ון – נפש אחת מול כוכב לכת שלם. אני שולח אליך אנרגיות חיוביות, ידידי.   יהיה בסדר, אמרתי לעצמי בלילה לפני שנרדמתי, אתה תראה, היקום לא ייתן לזה לקרות.   בתשע בבוקר זה קרה. שמעתי בחדשות ורצתי לבית הקברות לראות במו עיניי אם מה שאומרים לי הוא נכון.

   סר ג'ון היה מוטל עירום על משאית הובלה, שכבר התחילה לעשות את דרכה לכיוון המזבלה העירונית. במקומו נותר בור לא רחב במיוחד, אך את התחתית שלו לא הצלחתי לראות בלי הפנס שלי, שנשאר במגירה העליונה בחדרי. השמש כבר שנים לא מצליחה לחדור בין הקברים. כאן נקברת האנושות, מלמלתי לעצמי. מחיתי דמעה. ואז קלטו עיניי, לא רחוק, על הבטון, בפינה של עמוד-מתים אחד, את העלה היבש כשהסיכה עוד נעוצה בו. התכופפתי מבלי שאיש מהסובבים יבחין בי, הרמתי אותו והסתרתי אותו מאחורי הגב. החלטתי לשמור אותו אצלי. את הסיכה החזרתי לנעל, לתפוס את השרוכים שוב ביחד.

   עוד זמן ארוך, הרבה אחרי שעות בית-הספר, המשכתי לשבת שם, על תלולית האדמה החדשה שנוצרה ועד מחר גם לא תישאר. באמת חבל שאין קצת יותר אנשים כמוך, נדמה היה שסר ג'ון קרא לי כשהמשאית נעלמה באופק הצר.