כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יכול להיות כאן גן עדן

    כשרובנו המכריע נבין. נרצה. ונעשה שזה יקרה. אז הגן עדן הזה שכאן - יתגלה ככזה..

    היית לי האחר

    15 תגובות   יום ראשון, 11/1/09, 09:51

    למה לא עכשיו
    כשבדיוק מחשיך אט אט
    ומים מכאן ומשם
    בשכשוך דק דק..
    אימרי לי את

    למה לא עכשיו
    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/1/09 08:20:

       

      נניח

       

      נניח שאתה צודק  -

      נניח שאני טיפש,

      ולא משחק גולף

      ולא מבין בטכנולוגיה

      ולא מסוגל להטיס מטוס  -

      כלום בגלל זה נטלת את חיי

      והפכת אותם לחייך ?

      אילו היית האחר,

      ואני הייתי האחר,

      יכולנו להיות ידידים

      ולהכיר יחדיו בכרח הטפשות ...

      כלום אין לטיפש,

      כמו לשילוק,

      לב

      ולחם,

      ועיניים שנמלאו דמעות ?

       

       

      מחמוד דרוויש

        18/1/09 17:17:

       


      תודה.

      קריצה

       

       

        17/1/09 21:39:

      כתבת יפה.
        13/1/09 22:54:

      תודה.
        13/1/09 17:42:

      תיקון - מבלי להחניף (-:

      (ת)שוקי

       

        13/1/09 17:12:


      סיפור נוגע על אהבת אחות לאחות.

      מבלי להיניף את אישיות מרשימה.

      ימים יפים לך

      (ת)שוקי

        13/1/09 17:03:

       

       

       

      היתה זו בת אחותי המתנחלת האהובה עלי..

      הבכורה מתוך ששה..

      היא גדלה כמותי על ברכי הדת והלאום

      ומילדות ליוויתי אותה כמו את אחיותיה ואחיה..

      ילדה חכמה טובה חושבת עמוקה וכה מתוקה.

      עם אמפטיה לכל דבר שזז..

      לכל דבר למעט אלה שלא הכירה בקיומם..

       

      היא לא הכירה בערבים כבני אדם.

      היא חשבה עליהם רק במושגים של אויב מר..

       

      אני הייתי באה אל בית אחותי בלילות שישי או בצהרי שבת..

      מחנה את רכבי מחוץ להתנחלות וצועדת אל ביתם..  

      בדרך כלל הייתי שבה ממסעותי בשטחים.. מביקורים

      בכפרים פלסטיניים לא הרחק מיישובם..

      הייתי מגיעה ככה עם אבק על בגדי,

      חול בנעלי ודמעות יבשות דבוקות על לחיי..

       

      באתי ישבתי סיפרתי הסברתי והיא הקשיבה והפנימה..

      המסר היה הפשוט, הסיפורים - סיפורים על אנשים שפגשתי שם..

      סיפורים על בני אדם.. 

      על ילדים כמותה החיים לא הרחק משם..

      היו לנו שיחות עומק רבות.. היינו יושבות שעות..  

       

      לימים היתה למדריכה בבני עקיבא

      עם עשרות חניכות השותות דבריה בצמא..

      היתה מספרת לי כיצד היתה יושבת איתן

      בפעולות יום שבת..

      כיצד היתה מספרת להן את הסיפור הפשוט הזה

      על הערבים בני האדם..

       

       ~~~

       

      ותמונה זו שלמעלה -

      אשר טושטשה על ידי במכוון

      על מנת לשמור על פרטיותה --

       

      היה זה זמן קצר לפני ההתנתקות מעזה והיא - 

      אשר סיימה זה עתה את האולפנא

      התיכונית לבנות ביישובה - 

      היתה כה נוגה, כה כואבת ועצובה עצובה..

      הזמנתי אותה לסטודיו של חבר וערכנו

      צילומים בסטודיו לכבודה..

      הנחתי עליה דגל ואספתי את שערה..

      וכאבתי אתה בלי מילים את כאבה..

      בשקט כאבתי גם את קוצר הראיה

      ואת עצם הסיבה לצערה..

       

      אחרי הצילומים היא נסעה לרצועה.

      שהתה שם כשלושה שבועות בבית משפחה..

      הזדהתה עמם. תמכה ובכתה ונשארה..

      עד שהאוטובוס האחרון פינה אותה..

       

       

        13/1/09 16:12:


      במילים מעטות.

      כתוב היטב, נוגע, ממצה, וזהו זה.

      (ת)שוקי

        11/1/09 10:03:

      רֵעים אנו מבראשית:

      שותפים בזעם ובטעם וברעד,

      שותפים גם לשמש האחת.

      ניטשה.

      ארכיון

      פרופיל

      when the rain
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין