יום ראשון 11 ינואר 2009 .

10 הרוגים בעזה. על פי דיווחים ישראלים כולם היו חמושים. 6 רקטות. 2 קסאמים. חייל פצוע בינוני. והשעה רק 14:00 . אולי זה לא כל המידע, כי בכל 3.8 שניות מתקבל עוד דיווח ולא באמת ידוע מה קרה עד שנראה בחדשות הערב.

קצת מייאש המצב הזה. כשמלחמה נמשכת יותר מדי זמן אתה כבר שוכח למה היא התחילה בכלל והאם הסיבה שהיא התחילה שווה את כל הקורבנות האכזריים האלו. אם יש לך מזל, התשובה היא לא. היא לא שווה את זה. אבל לעתים התשובה היא כן. זה שווה את זה. וכן, אפשר לזכור למה זה התחיל. ולמרות שהתשובות ברורות זה מצב יותר קשה, כי מלחמה שיש לה הצדקה היא כזו שקשה יותר להפסיק. היא כזו שמותירה יותר צלקות. וגם אם אתה הצד הצודק, עצם צדקתך אין בה די כדי להשקיט את חוסר המנוחה נוכח הטרגדיות האנושיות הקשות שמלחמה גורמת.

אתמול היה לי דיון מעניין עם חברים בנושא. בעוד אנו כואבים את סבל האזרחים התמימים בעזה, אין לאף אחד ספק שהגיעו מים עד נפש ושיש צורך עז לעמוד מול החמאס.

פעם המשפט: "רק בכוח הם מבינים" היה מוציא אותי מדעתי. ראיתי במילים האלו גזענות, סטריאוטיפים, התנשאות, אימפריאליזם, אטימות. היום לבי כמעט נשבר מצער כשאני נאלצת לומר אותו בעצמי. אלימות היא הדרך היחידה לתקשר עם החמאס, לא בגלל שהם ערבים טיפשים. נהפוך הוא. ארגונים כמו החמאס בחרו באופן מודע באלימות מתוך מגוון אפשרויות שהיו בידיהם. הם בחרו באלימות כדרך לתקשר עם האויב ולהעביר מסרים,  הם בחרו בה כדרך חיים ולפיכך לא נשאר לנו אלא להגיב באותה אלימות מתוך תקווה שאולי כך המסר שלנו יעבור. לכאורה הצהרה ימנית-לאומנית קשה ביותר, אבל אמת כואבת בצדה.

הדבר ששבר אותי בנוגע לחמאס היה התגובה שלהם להתנתקות. לפי הערכותיהם המדויקות לגבי האקלים החברתי-פוליטי בישראל, הבינו בחמאס טוב מאוד את משמעות הצלחת הפינוי. ההיגיון הישראלי אמר שהפינוי הכואב היה אמור לאותת להם על הכוונות האמיתיות שלנו – שלום. לא בגלל אהבה גדולה אלא בגלל אינטרס פשוט לשקט אזורי. חיו את חייכם ואנחנו את שלנו.

אבל במקום להגיב לפינוי בתגובה שנראתה הגיונית – היינו סירה לשולחן הדיונים על מנת לחתום על הסכם שלום, קרה ההיפך. החמאס רק הגביר את האלימות כלפינו כאילו אומר "מעט מדי, מאוחר מדי". כאילו אומר  "עזה תחילה, תל אביב בסופה". זו הייתה הנקודה שהבנתי שהחמאס לא באמת רוצה לעשות שלום עם ישראל, אלא רוצה שישראל תיעלם סופית. לא אמרו תודה, לא התרגשו מהמחווה אלא להיפך.

וזה יותר מכך. אני רואה את התמונות מעזה, רואה את האוכלוסייה האזרחית. איך הם עומדים בתור לקבל אוכל ובאמת שכואב לי. בסך הכול, החמאס מתעלל גם בהם. בזמן שהם מופצצים, מחוסרי בית ורעבים מנהיגי החמאס יושבים להם בניחותא בבונקרים במצוידים שלהם. למה האוכלוסייה לא מתמרדת נגד החמאס? למה הם לא מבינים שהכול קורה להם בגלל החמאס? שילכו איתנו, אנחנו לפחות לא נזרוק אותם באכזריות מחלונות... אבל הם כל כך שונאים אותנו שהם מעדיפים את אנשי החמאס הרצחניים רק לא את ישראל. מאיפה מגיעה השנאה הזו? 

ואז חברתי אמרה לי "מה את רוצה? 40 שנה ישבנו שם כבשנו ומיררנו להם את החיים, אז עכשיו הם ישכחו את כל זה בתוך שנתיים?". המשכנו הלאה בשיחה ולא ייחסתי חשיבות למשפט הזה.

ממילה למשפט לשיחה הגענו (איך לא למען השם חודש עבר וכלום לא עוזר) ל"אח הגדול". משהו על טוקבקים אכזריים ועל שנאה. ואז נזכרתי כמה קל היה לעורר פה את השד העדתי. 60 שנה מאז בן גוריון הכריז על עולי צפון אפריקה מוקצים ודחף אותם למעברות כמו חיות ועדיין לא שוכחים פה. הנכדים והנינים עדיין מרגישים איזושהי התנשאות אשכנזית. וללא שום קשר האם היא קיימת או לא, יש פה תחושות קשות מאוד שלא עוברות אחרי 60 שנה. זה החזיר אותי למשפט ההוא. ואז אני שואלת את עצמי:

אם אחים יהודים לא סולחים אחד לשני על התנהגות גזענית שהייתה לפני 60 שנה, למה זה מפתיע אותנו שבני דודים לא סולחים על הרג וכיבוש שהיה זה אח לפני שנתיים?  האם באמת מפתיע שהם שונאים אותנו כל כך?

אני לא מתכוונת לטעון ש"מגיע לנו" או משהו מטופש כזה. אין לי ספק שעמדת ישראל היא הגיונית ומתחייבת נוכח המציאות. אנחנו פשוט חייבים להפנים שאין לנו מה לבנות על שיתוף פעולה מצד האזרחים הפלסטינאים. אין לנו מה לבנות על רצון אמיתי מהצד השני להגיע לשלום אמיתי. הרי אנחנו יודעים טוב מאוד מה הכוח של שבר תרבותי אמיתי. אנחנו הרי יודעים עד כמה עמוק השנאה יכולה להגיע. אנחנו שונאים כך אחד את השני. וזו הסיבה שרק אלימות תעזור כאן. כי שלום אמיתי לא יהיה, אבל כבוד ופחד יכולים לכפות שקט לא פחות ואף אולי יותר מהערכה הדדית וחיבה.

לרצות לחיות בעולם ללא אלימות הוא שאיפה נעלה. לחשוב שאנחנו כבר חיים בעולם שלא מצריך אלימות זה כבר ניתוק אמיתי מהמציאות.

ביום שאחרי המלחמה עזה תהיה ערימות עפר ואבק. שדרות ויתר יישובי הדרום יהיו רצף של הריסות וחורים בבניינים. יהיו עוד כמה אלפים שירגישו מקרוב מזה מוות ואבל. השנאה רק תתגבר. עוד קרע ייפרם בחור השחור והאפל הזה שמפריד בינינו. אבל יש לקוות שדבר אחד ישתנה – האויב כבר לא יהיה מישהו אהבל ומעצבן. הוא יהיה מפחיד ועצמתי. ויכבדו אותו. ישנאו אותו, יסלדו ממנו, אבל יכבדו אותו. וזה גם בסיס לתחילת הידברות. זה לא הבסיס האידיאלי למו"מ אבל היי, נסתפק במה שיש.

המשפט "שלום עושים עם אויבים" מתכוון בדיוק לזה.