לאורך ההיסטוריה אנו רואים כי דווקא בזמנים קוטביים מבחינה כלכלית היו התפתחויות אדריכליות מרתקות. דווקא בזמנים אלו אפשר לראות בחינות חדשניות של שפה וחומר שמפתחות את הסביבה והמקום שלנו (בארץ ובעולם) , דווקא בזמנים קשים או טובים אנו רואים זרמים אדריכליים חדשים שמפיקים מבנים איכותיים שונים, אלמנטים שמרחיבים את המילון האדריכלי ויוצרים קונטקסט וחוויות פיזיות אחרות.
בכתבה של גב. אסתר זנדברג, "בשנה הבאה נבנה בניינים" בעתון "הארץ"/גלריה, היא טוענת כי טוב ש"הנשף האדריכלי" הסתיים, טוב שחזרנו לתקופה שבה לא הכל אפשרי. לעומתה אני טוען כי טוב שהיה "נשף", אני חושב כי התמזל המזל והייתה תקופה טובה שבה אנשים יכלו להשקיע או לתרום מכספם כספים למבנים פרטיים וציבוריים שונים, למבנים כמו איצטדיונים, מבני-ספורט, מוזיאונים, ספריות וגם לבתי חולים, ומבנים קטנים אחרים, מבנים שאמנם היו אולי בחלקם מעט בזבזניים אך הם הוסיפו רובד נוסף לעולם האדריכלי. המשאבים הכלכליים אפשרו למספר אדריכלים לחקור אחרת, לבדוק מצבים ודרישות חברתיות אחרות וכל אלו יצרו ביחד אדריכלות מרתקת שהוציאה את עולם האדריכלות מהקפאה עמוקה.
לעומת זאת, בזמנים קשים שבהם המשאבים הכלכליים קטנים ומצומצמים, יש שוב צורך להיות יצירתי ולחשוב אודות פתרונות מינימליסטיים מבחינה כלכלית שיפיקו מבנים חדשניים. יותר יצירתיות נדרשת לתכנן ולעצב מבנה פורץ, מבנה שמביא שפה ארכיטקטונית אחרת וגם מתחשב בתקציב קטן או אפילו סימבולי. בנוסף, זה הזמן של המדינה לתת, שהאדריכלות תהיה מונעת על ידי המשאבים של המדינה והעיר, צריך שיהיה פיתוח סביבתי שיעזור לשיפור הסביבה האורבאנית והפרברית וזאת על ידי תמיכה כספית מסיבית ממשלתית ומוניציפאלית. בארה"ב, בתקופה הנקראת "The Great Depression" , תקופה שהתחילה בשנת 1929 והסתיימה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, תקופה שבה המצב הכלכלי היה רע ומר, חוקקו חוקים חדשים והממשלה הזרימה כספים רבים לפרוייקטים חדשים ששיפרו את הסביבה והתשתיות הקיימות ובנו מסילות רכבת, כבישים, פארקים, שדות תעופה וגשרים מתקדמים חדשים. מצבים כלכליים קיצוניים דווקא דוחפים את האדריכלות, מוסיפים שכבות נוספות שנוצרות על ידי אדריכלים שונים בעזרת משאבים כלכליים שונים. תקופות אלו עוזרות להוציא את המקצוע הזה מהתדמית שיש לו, תדמית של מקצוע שמסתמך רק על עקרונות וערכים היסטוריים.
תמונה ראשונה: פועלים בארה"ב בשנת 1932 חופרים תעלות להנחת צינורות מים וביוב. מקור: Joan Shaw תמונה שניה: אמפיתיאטרון בארה"ב משנות השלושים של המאה הקודמת שנבנה בעזרת התקציב הממשלתי. מקור:Joan Shaw תמונה שלישית: פאריז 2008, צילום: יוסי מטלון תמונה רביעית: פאריז 2008, המרכז לריקוד ומוזיקה שתוכנן על ידי CHRISTIAN DE PORTZAMPARC. |
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני בעד תקציבים מינימליסטים
והפעלת הדמיון וכושר היצירה..זו החוכמה
תודה ל"מטה מרצ"
נכון מאוד. זה דומה לאדם עסוק מאוד שתמיד ימצא את הזמן הנוסף, בלוח זמנים צפוף, לעשות משהו נוסף.
תודה הדס.
מרתק
איזה כיף להגיע לבלוג שלך, ותמיד לראות את המבנים
הנהדרים הללו.
יזמים שאין להם כסף, תמיד מצליחים לבצע פריצות דרך
משמעותיות, רק בגלל שהם צריכים להתאמץ יותר למצוא
פתרונות חכמים ( ומתוחכמים - שלא עולים הרבה כסף ).
זה עובד נהדר בכל תחום. הצמצום באופן פרדוקסלי מייצר
שפע, וקירות חפים מעיטורים הופכים לטרנד העיצובי הבא.
מקסים... מעניין.
הדס