יוהאן בוחן כליות ולב,

האם אני טועה, או שמא באמת כולם מטומטמים?

עליתי היום לאוטובוס. על קו 25 הישן והלא ממש טוב, כולי רינה דיצה ושאר מרעין בישין. נשאתי עמי שיר, מה זה שיר? אומה שלמה יכלתי לסחוב על הגב. אבן גבירול מעולם לא נראה חי יותר, הסובל לא נראה ממש סובל, משמרת הבוקר בקרנף מתחילה לדרבק, קבצנים מרוחים נפגשים לשיחת חולין של איך היה הלילה, ואני - מבסוט. 

עת הדלתות נסגרו מאחוריי ופניתי אל הנהג, הלה העיף בי מבט מוזר, כמו מתחרט על הבחירה במקצוע. נהג מונית יכול לבחור שלא לעצור ולהעלות אותך, או כן לעצור מטר אחריך לאיזו פצצה עם שרירי חזה יותר מפותחים משלך. לנהגי דן אין בחירה, או שהיא מוגבלת. לא נתתי למבט של הבחור המתוסכל לפגום במצב רוחי. אני כאן, ואני כאן בשביל להישאר. הגרסה הסטרייטית של 'אני ניצחתי' של דנה אינטרנשיונל.

התקדמתי אחרי הניקוב והנה כשאני פונה למסדרון העמודים הצהובים, פרצופים נבוכים ומציצים נגלים אלי. האוטובוס היה עמוס. עם זה אני יכול לחיות. לא עם זה שכולם מסתכלים עלי. לא ככה.

התחלתי ללכת במסדרון. זקנה אחת נועצת בי מבטים חודרניים שהזכירו לי ציפורן, אחות צבאית וצרחות איומות בטירונות. בהיתי בה בחזרה לשתי שניות ועברתי הלאה.

מאחוריה ישבה זקנה אחרת, משודרגת. יותר רצינית. היא יכלה להמיס אותי במבט שלה, ולא מתוך חיבה. גם לה לא נשארתי חייב והסתכלתי עמוק עמוק חזרה. אני לא אכנע לקרב עיניים. שנים של קרבות עיניים חישלו אותי להיות ילד קשוח במלחמות מסוג זה, אבל אין ספק שהשאירו צלקות של תוכן ריק וזליגת שכל החוצה.

המשודרגת הסיטה מבטה. ניצחון מוחץ. הלאה.

ממולה ישבה זקנה עם פיליפינית שכנראה בהתה במתרחש. היא הבינה שאין לה סיכוי. לא נגדי, לא היום. מיד הצמידה את תיקה לבטנה והרכינה ראש.

לא יכלתי שלא לתהות - מה קורה כאן? זה האוטובוס שלי. האיזור שלי. אם הייתי היספני, היה מותר לי להוציא עוזי ולרסס את כולם, רק שלא ייסתכלו עלי ככה.

הגעתי למתחם של הצעירים (מה לעשות - הזקנים לוקחים בהתחלת האוטובוס).

נעמדתי לצד צעירה מסמינר הקיבוצים. ראיתי שהיא מסתובבת ושומרת מרחק. "אולי הדיאודורנט הזה מקולקל?" חשבתי. בצעד מחושב ומדוד הסנפתי הרחה חפוזה במעלה חולצתי. שום דבר חריג. לא אומר שזה נורמלי, אבל אם אותי, ממרחק כזה, זה לא הרג - מי הם שייעשו פרצופים.

הצעירה לפתע החלה לצעוד לעבר הנהג. "היא עומדת לרדת?" חשבתי לתומי? שלילי חזק. היא נשארה צמודה לדלת הכניסה לכל אורך הנסיעה.

ססאמממק.

עוד שניה קופצים עלי פה כולם.

בחור עם סנדלי שורש, שנראה לי כמו יוצא איזו יחידה שם עלי עין. לא הפסיק לבחון. מלחמות עיניים דרך עדשות מושחרות זה כבר לא אותו דבר. הרגשתי כבר לא בנוח.

עוד גברת מבוגרת שעמדה מטר ממני, בחרה לעשות את כל הדרך עד לקצה האוטובוס, בין הילדים המעצבנים של אליאנס, שציחקקו ביניהם, אגב הגנבת מבטים מבוהלים לעברי.

לפני הקניון כבר היה סביבי אי של מושבים פנויים, כשבסוף האוטובוס עומדים אנשים אחד על השני. אני לא אתן להם לשבור אותי. התיישבתי לי לבד.

הנסיעה ארכה רבע שעה. לי זה נראה כמו נצח. רק שנגיע ואני אוכל לברוח מבית המשוגעים הזה. הרגיש לי כמו ביקור בקציעות, או בעיירה שכוחה בתיקים באפלה.

כשהגענו לתחנה פרצתי החוצה, והתחלתי פוסע בצעדי ענק הרחק מהמפלצת המעשנת, מביט לאחור ומזהה זוגות עיניים מציצות דרך החלונות, ומרגיש איך כולם מדברים רק עליי.

הבנתי אתכם. הבנתי את כולכם. יש כלל ויש יוצא מן הכלל. יש להגזים ויש לעבור את הגבול. אבל אני אדם עם עקרונות. ואותי לא מקפלים. החלטה שלי זו החלטה, ואוטובוסים שלמים של אנשים מבוהלים לא יזיזו אותי מילימטר ממנה, לא ימינה ולא שמאלה:

א נ י   ל א   מ ת ג ל ח!

עד שהרצל, בנימין זאב, בכבודו ובעצמו, יבוא ויבקש ממני יפה. או עד שייגמרו לי המבחנים. ככה זה - במלחמה, כמו במלחמה.