קסאמים בשדרות, תאונות דרכים או הזנחה בילדות - טראומה בלתי-פתורה בחיינו נוטה להופיע שוב ושוב, עד שנביא אותה לידי ריפוי. SE היא שיטת טיפול שמקורה בהתבוננות בבעלי-חיים בסכנת חיים:

קצת לא נוח לגור במרכז הארץ ולכתוב כתבה על טראומה והחלמה.  בשבילי הכתיבה על טראומה היא תיאורטית. עבור אלה שחיים כמה קילומטרים דרומית ממני, הטראומה היא עובדה. התיאוריה אומרת שבמצב סכנה הגוף מגיב באחת משלוש אפשרויות של: לתקוף, לברוח או לקפוא. אלה גם העובדות לאלה שגרים בדרום או שלבשו מדים ונכנסו לרצועה. מבין השלוש - כדאי לתקוף, אחרת החיים שלך בסכנה, שהרי חייל אינו יכול לברוח, וגם לקפוא לא כדאי, משום שפירוש הדבר שמאותו רגע ואילך שאתה סוחב בגופך ובנשמתך טראומה לא-פתורה. 

אירוע טראומטי הוא מצב הדורש מהאדם לשרוד. גם אם מדובר במצב שכיח יחסית של מישהו שנכנס בך מאחור עם האוטו ואתה נזרק קדימה, או בקסאם שנחת כמה מטרים ממך - זהו מצב שבו הגוף-נפש עסוק רק בהישרדות.

אנו מבחינים בין סוגים שונים של אירועים טראומטיים. ישנם אירועים "יוצאי דופן" וחריפים מאד, כמו השמדת עם, רדיפות, דיכוי, שבי, מלחמה ואסונות טבע. ישנם אירועים טראומטיים "שגרתיים", כמו תאונות דרכים, תאונות עבודה, ניתוחים, טביעות, טראומה שקשורה בלידה, מוות פתאומי ועוד.

טראומת הלם מוגדרת כאירוע מפחיד ובלתי צפוי,מעבר למה שמערכת העצבים מסוגלת להכיל (כמו נפילת טיל), לעומת טראומה התפתחותית עקב מצב מתמשך של הזנחה, פגיעה רגשית או התעללות בילדות. הפרעת לחץ פוסט טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder) היא חרדה הנובעת מאירועים טראומטיים בלתי פתורים.

כיום מדברים גם על טראומה משנית, שקורית למי שרואה אירוע קשה. כלי התקשורת שמרבים להראות אירועים טראומטיים, מעוררים אצל הצופים את הטראומה הזו. צלמי עיתונות, שוטרים, רופאים ואחיות החשופים למראות קשים מידי יום, עלולים ללקות בטראומה משנית. הורה שרואה את ילדיו מביטים בחדשות, יכול לזהות התהוות של טראומה לנגד עיניו.

מה שקורה כעת בדרום הוא שילוב עצוב של הרבה מאד מקרים של טראומה אישית חריפה, ולצידה טראומה קולקטיבית (שלנו ושלהם), שמניעה את הצעד הבא של כל צד.   

במצב טראומטי יש בגוף עוררות רבה. הגוף מלא באנרגיה, שהייתה אמורה לשרת אותו לשם תקיפה או בריחה. במצב של קיפאון (חוסר יכולת לנוע או להגיב בהגיון) הגוף צובר כמויות אדירות של אנרגיה, שאותה יש לשחרר, אחרת טראומה נותרת בגוף ללא מוצא.

קשה לתאר במדויק כיצד טראומה מתבטאת משום שאצל כל אדם (או חברה) היא מתבטאת אחרת. יש כאלו שיש להם הבזקי זיכרון (פלשבקים) של האירוע ויש כאלו שאינם יודעים כלל שעברו טראומה, בעיקר אם מדובר בטראומה התפתחותית או משנית.

בעקרון, אפשר לומר שהמערכת יצאה מאיזון ויש מצב של דריכות יתר הגנתית והימנעות מדברים. הטראומה שנמצאת בגוף גורמת לשינויים הורמונאליים ולנעילת פעילות המוח העליון (הניאו קורטקס), משפיעה על מערכת העצבים והיא משאירה את האדם עם עודפים של אנרגית עירור. הלוקה בטראומה אינו מצליח להירגע ולהרפות, ובחייו מופיע סבל מתמשך. מצב טראומטי חמור מלווה בחוסר יכולת לתפקד. 

הצורך בריפוי טראומה היא חיוני ביותר. מחקרים רבים מוכיחים שטראומה שאינה מטופלת מביאה למעשה האלים (90% מאוכלוסיית בתי הכלא הם אנשים שעברו טראומה), שגורר עימו טראומה נוספת, וכן הלאה.
ההתמודדות הנכונה עם טראומה היא קריטית משום שמערכת הגוף-נפש מבקשת לשחזר את הטראומה ללא הרף. כלומר, כל עוד הגוף לא לומד בצורה מסודרת כיצד לתת לטראומה להשתחרר מן הגוף, הגוף שלנו דוחף אותנו לחזור באופן בלתי מודע על האירוע הטראומטי. כך הוא מנסה להביא לסיום מוצלח יותר של מה שקרה, ולפרוק את האנרגיה האצורה בו.

בנוסף לזה, בזמן שקרה האירוע הטראומטי, המוח שיחרר אדרנלין ואנדורפין כדי לעזור לנו לתפקד היטב בסיטואציה הקשה. ההורמונים האלו מפחיתים את עוצמת הכאב, גורמים לתחושה טובה ולערנות והם ממכרים. לאחר שהסיטואציה חלפה, המוח משחזר את מה שהיה, וההיזכרות מביאה לשחרור נוסף של אותם הורמונים ממכרים. מכאן, כאשר קורית לאדם טראומה, הוא ניכנס למירוץ שדים מטורף, שלא מאפשר לו להרפות ממה שקרה. עד שמביאים את הגוף-נפש לטיפול.

ד"ר פיטר לוין פיתח שיטה ושמה Somatic Experience לטיפול בטראומות, לאחר שצפה וראה איך בעלי חיים מרגיעים את עצמם לאחר מצב של סכנת חיים. בעלי החיים נותנים לגוף שלהם להשלים את התנועה שרצו לעשות בזמן האירוע הטראומטי ולא הצליחו (למשל, דב עשוי לעשות כאילו הוא דוחף בידיו את התוקף). לאחר מכן מאפשרים בעלי החיים לעצמם לרעוד בכל הגוף למשך כמה דקות טובות. כך הם מרפים את המתח שנוצר בגופם והמערכת מתאזנת.

טכניקת העבודה מתחילה תמיד ממה שהוא מכנה "משאב" – מקום בגוף שבו האדם מרגיש נוח. לאחר מכן שמים לב למקום שבו לא מרגישים טוב. לדוגמא, אדם יכול לזהות תחושה של מתח וכבדות בחזה, לעומת תחושה של חום ונעימות בפנים. המטפל יושב מול מטופל, ומדריך אותו כיצד להעביר את תשומת הלב שלו מהמקום שאינו מרגיש נוח, שבו יש 'מערבולת של טראומה' אל מקום שמרגיש נינוח, ומשם לשאוב את הכוחות של הריפוי. תשומת הלב נעה מהמקום הלא נעים אל המקום הנעים הלוך חזור, כמו מטוטלת, ומאפשרת  למטופל לשחרר (על ידי רעידות, פיהוקים, דמעות או כל צורך אחר) את האנרגיה הטראומטית שנתקעה בגוף. תשומת הלב למשאב החיובי (כלומר, לתחושה טובה שקימת בגוף) מלמדת את המטופל שיש לו על מי ומה לסמוך (על עצמו), ופרספקטיבה נחוצה לגבי התחושה הלא טובה.

משאב יכול להיות רגשות טובים, מחשבות חיוביות או זיכרון של אירוע חיובי, אפילו זכרון על האוכל של אמא. זו דרך נוספת לבחון כיצד רגשות, זיכרונות או מחשבות חיוביים מתבטאים בגוף.

משאב חיובי מביא איתו תחושות כמו קלות, התעוררות, פתיחות, חום, זרימה, מלאות. תחושה קשה לרוב מתוארת ככובד, הירדמות, ניתוק, כיווץ, קור, התאבנות או התרוקנות.

שיטתו של לוין מבוססת על רעיון הקוטביות, לפיו דברים רבים בחיינו מופיעים בזוגות של הפכים. בגוף האדם ישנו מעבר מתמיד בין כיווץ להתרחבות. לכן, אם נשים לב לתחושה הלא טובה של כיווץ שיש לנו בגוף, תתעורר באופן טבעי התחושה של ההתרחבות, וזהו תהליך ההחלמה. נוצר תמהיל חדש של תחושה טובה כללית, רחבה וחזקה יותר מהמשאב איתו התחלנו, משום שהוספנו למשאב את האנרגיה שהייתה תקועה בטראומה. הסיפור הטראומטי אמנם אינו חיובי, אך האנרגיה שהשתחררה היא חדשה, טובה ובריאה.