לומר שאחרי ההתנתקות מעזה הם היו צריכים לשבת בשקט בלי קשר לאחיהם בגדה שחיים עדיין תחת כיבוש זה כמו לומר שאנשים מחיפה לא צריכים לשלוח את בניהם לצה"ל להלחם בעזה כשיורים על שדרות.

אני אמשיך ואומר את זה.

עד שלא ניסוג עד לגרגר הגבול הבינלאומי האחרון הם עדיין לוחמי חופש ולא פונמדנטליסטים איסלאמיים.

בין אם זה נכון או לא במציאות זה לא רלוונטי.

כך זה נתפס בעיני העולם. כך זה מסתדר במשוואה המוסרית של כובש ונכבש.

הנסיגה החד צדדית מעזה הייתה צעד בכיוון הנכון.

נכון שהיא נעשתה מתוך יהירות של "או להכות בערבים או לסגת בלי בכלל לנסות להגיע לאיזשהו הסכם איתם" של שרון.

אבל, עדיין, צעד בכיוון הנכון.

אבל לפעמים צעד חלקי הוא כחצי פשע.

זה כמו להכניס חולה סרטן לניתוח ולכרות רק חצי מגידוליו הממאירים.

אני מקווה שהאנולגיה הזאת לא מצריכה הסברים מבארים.

אני גם חושב שיכול להיות ששוב התמכרנו לאופוריית הכח ולא ידענו מתי להפסיק.

כמו המהמר הלהוט בקזינו שנכנס לסיחרור אחרי הזכיות הראשונות המבטיחות.

(הערת המחבר: אני מודע לכך שהכותרת יכולה להתאים בומבה למכתם התוקף בבוטות את האיוולת שבנסיגות החד צדדיות אך מחבר זה ספציפית התכוון לחד צדדיות העיוורת בה אנו הישראלים מבודדים את עזה מהגדה בבחינת שתי מדינות אך איננו מהססים, ובצדק, להגיב , גם אם באיחור, על תקיפת ערינו.)

אני מאמין אדוק בשיטת המקל והגזר. תן להם משהו להפסיד. וכשהם פוגעים בך גרום להם להפסיד אותו באסקלציה מדורגת.

ברגע שאתה מחריב את חייהם ובתיהם לגמרי אתה יוצר גלי ודורות שאהידים שלא נותר להם מה להפסיד. נותרת להם רק שנאה יוקדת , שורשית ופרימיטיבית שממלאת את החלל שפעם אולי שכנו בו עוד תקוות וחלומות או תקוות לחלומות.

כי אני יודע טוב מאוד מה זה להיות מישהו שאין לו מה להפסיד. ואני לא מציע לאף אדם להתעסק עם מישהו כזה.

זה כוח תוהו ללא בלמים וסיבות לעצור.

אי אפשר לשבור עם.

אין דוגמאות היסטוריות לכך.

אפשר לגרום לו להתפשר.

ובפשרות האלה גם טמון לא מעט פעמים הצדק האמיתי.