| אחרי כמעט 9 שעות טיסה ועוד ארבע שעות נסיעה באוטובוס, כולל עצירה לתיקון פנצ'ר, הגענו סוף סוף למחנה באמצע הלילה. טוב בשמונה בערב, אבל כיוון שבדרום אפריקה אמצע החורף עכשיו ומחשיך כבר בחמש וחצי זה נראה מאוד מאוחר ונהיה קר יותר מרגע לרגע. אני מתחילה לקלוט שלא יהיה לי מה לעשות עם המכנסיים הקצרים, הגופיות וכל הבגדים הקיציים שהבאתי איתי. בלילה ירד גשם זלעפות והיה היה כל כך קר שלא קמתי אפילו לשירותים. אם הייתי יודעת שיש כזה חורף באפריקה לא בטוח שהייתי באה. אני חשבתי על אפריקה כזו עם זברות ג'ירפות וחום אימים ולא נתתי לעובדות לבלבל אותי, אפילו שמיה שלחה לפחות שלושה מיילים על חורף שקי שינה טובים ומינוס שתי מעלות בלילה. אני מודה, חשבתי שאני נוסעת למסע של צפוניות מפונקות שחושבות שהן הארד קור ולא לקחתי ברצינות את הדיבורים על קושי. בעודי רועדת מקור בשק שינה אני חושבת לעצמי על כך שיהירות היא חטא קשה ואני משלמת על היהירות שלי. אני גם חושבת שכנראה שוב לא ממש רציתי להבין למה אני מכניסה את עצמי לפני שאני יוצאת להרפתקה. בשש בבוקר השמש עוד לא עלתה אבל באור הכחלחל של תחילת היום אפשר לראות שאנחנו חונות על שפתו של אגם ענקי שנראה תלוש לחלוטין מהנוף החדגוני של הרים מכוסי עשב צהוב שמקיף אותנו מכל עבר. אני מדדה, עדיין קפואה מקור, לכיוון המקלחות רק בכדי לגלות שהברזים פה זה תופעה מאוד מיוחדת, ברז אנגלי קוראים לזה ומה שזה אומר שבמקום ברז אחד שאפשר לכוון את הטמפרטורה שלו יש ברז אחד למים קפואים ואחד לרותחים. אפשר לבחור אם רוצים לקבל כוויית חום או כוויית קור אבל להגיע לטמפרטורה נורמאלית שאפשר לשטוף איתה את הפנים בבוקר אי אפשר. בעודי מתחבטת בסוגיית המים ומנסה להתעורר ולהבין איפה אני בכלל נכנסת לחדר אחת הנשים. נו, היא אומרת, "אז מה יותר טוב זה או הישרדות"? מה יותר טוב? מספר שבועות קודם לכן, כשיפעת יגר, מנהלת הקונספט של מלכת המדבר, התקשרה אלי לראשונה היא הסבירה שמלכת המדבר זה ממש לא הישרדות. יפעת מדברת איתי על מסע פנימי שקורה תוך כדי המסע הפיזי, על יציאה אל הלא נודע, על רוח צוות ואחוות נשים. זה קורה, אני נוסעת לדרום אפריקה עוד שבוע. אין לי מושג לאן בדיוק לא יודעת עם מי אני אהיה בצוות ומה מתוכנן. אבל המילים של יפעת יגר מהלכות עלי קסם ובתוך הראש מתנגנת לה מילה אחת. אפריקה, אפריקה אפ-רי-קה ... באופן אירוני במפגש ההכנה למסע אני מקבלת מתנה, מכנסיים. אני שואלת את עצמי האם זה סימן לכך שהפעם הכול הולך להיות אחרת. האם באמת כל הדברים המדהימים שיפעת מדברת עליהם הולכים לקרות וסוף סוף אני אקבל את הדבר שחלמתי עליו, חוויה אישית ואנושית אי שם בנוף האקזוטי של מרחבים בלתי מוכרים? או ששוב אמצע את עצמי תקועה באמצע שום מקום, מוקפת באנשים שכל קשר ביני ובינם הוא פרי הזיה טרופה של איזה מפיק חולה רייטינג. אישה לאישה שטן אני נזכרת בשבט הנשים, ובמשפט של נעמה קסרי שאמרה ש"נשים זה שק של נחשים", אני שמאמינה כל כך בקסם הזה שקורה כשחבורת נשים נפגשת, בריפוי ההדדי שנשים יכולות להציע זו לזו, בתמיכה שרק אישה יכולה לתת לרעותה, חושבת פעמיים, מנסה להבין איך שני העולמות האלו יכולים להתקיים אחד בצד השני. האם באמת ניתן לחוות את אותו הקסם שאני כל כך מאמינה בו ושיפעת מספרת לי עליו בטלפון כשברקע עומדת תחרות?אם נעמה צודקת, שמונת הימים שלי בחברת מלכות המדבר הולכים להיות סיוט מתמשך של תחרות סמויה, רכילות ואיבה של אישה-לאישה-שטן והכול במסווה של כיף גדול, פעילויות חברתיות וצו'פרים. אם בכל זאת יש עדיין מקום לתמימות אולי תהייה פה חוויה מתקנת. הצוות שלי, צוות 10, מורכב ממני ומשלוש נשים נוספות שאין לי מושג איך אני אתחבר אליהן אם בכלל. גלית, אמא ל"ילד" בן שמונה עשרה, עירית רווקה עירונית ומיכל שיוצאת בפעם הראשונה לטייל בלי בעלה. האמת, לא ברור לי את אני אשתלב בתוך החבורה הזו. רגע אחרי מפגש ההכרות מיכל מציפה את המייל שלי בכל מיני רעיונות יצירתיים לערבי תרבות, קונספטים מרעישים לצ'ופרים ושיתופי פעולה עם צוותים אחרים. בחשש רב אני מחליטה לזרום עם טירוף מדריכי תנועות הנוער שנקלעתי אליו. מיכל מציעה שהסמל המסחרי של הצוות שלנו יהיה הצמות שנעשה כולנו בכל הראש, זה גם מגניב וייחודי וגם פרקטי. וככה אני מוצאת את עצמי, יומיים לפני המסע, מוקפת בחרוזים, סבונים קטנים מעטפות ושאר ירקות כשבחורה אתיופית מושכת לי בשערות ומתנצלת כל הזמן על זה שהיא מכאיבה לי. אלון, בעלה של מיכל מארח אותנו, קופץ לעשות קניות מזמין לכולם פיצה ובין לבין מספר בדיחות ועוצר מדי פעם לבדוק שמיכל ארזה את כל מה שהיא צריכה בתיק. אי אפשר שלא להתענג על הזוג הזה. וככה אני מוצאת את עצמי יושבת אצל מיכל בבית, מתענגת על האירוח שלה ושל בעלה המקסים ומרגישה הכי נוח בעולם, בכלל לא מודעת לעובדה הכול כך בסיסית שלמרות שאני פוגשת את הבנות האלו בפעם הראשונה הן פגשו אותי מזמן, דיברו עלי עם חברות ומטבע הדברים כבר יש להם רושם כזה או אחר עלי. מתישהו באמצע המסע הבנות מספרות לי שכשהן שמעו ששחר מהישרדות הולכת להצטרך לצוות שלהן הן ממש לא היו בעד. חששנו מזה שלא תיקחי חלק במשימות, שלא תהיי באמת חלק מהצוות, מי בכלל רוצה סלב בצוות? כנראה זה הדבר שהניע את עירית להתקשר אלי לפני המסע להגיד לי "בשבילנו את לא שחר מהישרדות, את שחר מצוות 10" אני, שכבר כמעט שנה מתכחשת לעובדה שאני איזה שהוא סוג של סלב לא ידעתי להעריך את מה שהיא אומרת אבל בדיעבד אני יודעת שעירית הביעה גישה לא מתפשרת שאומרת "את באה למסע הזה להיות אחת משלנו, לא שונה בשום צורה שהיא". הגישה הזו שבנות הצוות שלי בחרו החל מהרגע הראשון היא זו שהפכה אותן כל כך הרבה פעמים במסע למקום האחד הזה שאני יכולה לברוח אליו בשביל להיות באמת אני. ילדים איפה אימא שלכם? הנסיעה דרך שאמפיין ואלי, מזכירה לי סיפורים כמו "שבט דוב המערות" ו"העולם האבוד" אני מסתכלת על ההרים המרשימים שמתנשאים לפנינו ונראים כל כך מנותקים מהעמק הצהבהב בו אנחנו נוהגות ומדמיינת מקומות בהם הזמן עצר מלכת. בהמשך הנסיעה הדרך הפכה מנהיגת שטח של ממש למעין דרך עפר משובשת שמטפסת על ההרים ועוברת דרך התיישבות של בני הזולו. בני הזולו באזור הזה גרים בבקתות בוץ ללא חשמל וללא מים זורמים ואפשר לראות את הנשים עולות במעלה ההר כשהן סוחבות על הראש מיכלי מים, עצים להסקה וסתם שקים. הבתים פזורים על צלע ההר רחוקים זה מזה, לפעמים ניתן לראות כמה בקתות של קרובי משפחה שנמצאות בקרבה גדולה יותר זו לזו. בקתות הבוץ אמנם פזורות על פני שטח גדול אבל נראה שילדי האזור נעים כולם כגוש אחד וכשהם רואים את הג'יפים מתקרבים הם רצים אלינו מנופפים בידיים ומבקשים מאיתנו דברים. הגנים הייקים שלי לא מכזיבים ומכיוון שאני מתרשמת מהתנהגותם של הילדים שהמניע שלהם הוא יותר בידורי מכלכלי אני חושבת לעצמי איפה ההורים שלהם ולמה הם נותנים להם להתנהג בצורה כזו, למה הם לא מעירים להם? אנחנו ממשיכות לנסוע והנה לפנינו צועדות שתי נשים עם שקים ענקיים על הראש, לאחת מהן קשורה תרנגולת לאחוריה. כשהתקרבנו אליהן הן עברו מג'יפ לג'יפ, אצל הנשים המניע הבידורי בלט אפילו יותר, אין אפילו לא הושיטו יד לבקש דבר פשוט עברו מג'יפ לג'יפ והתחילו לרקוד ולמחוא כפיים עם השקים על הראש תוך כדי שהן ממשיכות בדרכן. אני מניחה שזה עונה על השאלה הקודמת שלי. תפסיקי לכוון אלי כבר כמעט שנה שאנשים באים אלי ברחוב, עוצרים להגיד משהו, לשאול שאלה לבקש תמונה, לפרגן. כמעט תמיד יש להם מילה טובה להגיד לי ותמיד אבל תמיד זה מביך ומרגיש לי לא באמת קשור אלי. ביום השלישי למסע חוויתי פעם ראשונה כמה קשה זה יכול להיות כשאתה נחשב לנחלת הכלל.זה בסך הכול היום השני שבו אנחנו נוהגות, וכששיירה של 12 ג'יפים של נשים שרובן לא יודעות לנהוג בשטח מגיע לאזור של עבירות קשה יותר זה יכול לקחת הרבה זמן. באחת המתנות הכפויות הבנות של צוות שלוש שעמדו ממש לפנינו בשיירה החליטו לשים מוזיקה ולהעביר את ההמתנה בריקודי שורות. כולנו נסחפנו בריקוד בכיף כשפתאום באמצע התנועה אני מרגישה מישהי תופסת אותי ביד ומושכת אותי, אני מסתובבת ורואה מצלמה תקועה לי בפרצוף ואת שלומית שעדיין לא ידעתי אפילו איך קוראים לה מחבקת אותי ומחייכת למצלמה. אני יוצאת עליה בעצבים. את לא רואה שאני באמצע? אם את רוצה לרקוד איתנו תרקדי אם לא תעזבי אותי, מה את לא יכולה להצטלם איתי אחר כך? ומה קרה ללבקש רשות לפני שדוחפים לבנאדם מצלמה לפרצוף? שלומית ובנות הצוות שלה התחפפו, כשהן מחליפות מבטים המומים, ואני יודעת שמבחינתן הן בסך הכול רצו תמונה. המסיבה המאולתרת נגמרת. אני מתחבאת בתוך הג'יפ, שם אני יודעת שאני מוקפת בבנות שרואות אותי כאדם ולא כסלב. אבל התקרית הזו מעכירה לי את מצב הרוח, אני נעלבת משלומית שלא רואה את הפסול במה שעשתה, לא מכבדת את הגבולות שלי כאדם פרטי ובעצם לא מאפשרת לי את הדבר שאני הכי רוצה לעשות במסע הזה, פשוט להיות אני, כמו כולם. בתמיכתן של בנות הצוות שלי שמעודדות אותי לא לשמור בבטן אני ניגשת לשלומית בהפסקה הבאה להתנצל על כך שהתפרצתי עליה, אני מנסה למצוא הבנה, רגישות אבל מרגישה שאני נתקלת בחומה. כבר כמעט שנה שאנשים באים אלי ברחוב, עוצרים להגיד משהו, לשאול שאלה לבקש תמונה, לפרגן. כמעט תמיד יש להם מילה טובה להגיד לי ותמיד אבל תמיד זה מביך ומרגיש לי לא באמת קשור אלי. ביום השלישי למסע חוויתי פעם ראשונה כמה קשה זה יכול להיות כשאתה נחשב לנחלת הכלל.זה בסך הכול היום השני שבו אנחנו נוהגות, וכששיירה של 12 ג'יפים של נשים שרובן לא יודעות לנהוג בשטח מגיע לאזור של עבירות קשה יותר זה יכול לקחת הרבה זמן. באחת המתנות הכפויות הבנות של צוות שלוש שעמדו ממש לפנינו בשיירה החליטו לשים מוזיקה ולהעביר את ההמתנה בריקודי שורות. כולנו נסחפנו בריקוד בכיף כשפתאום באמצע התנועה אני מרגישה מישהי תופסת אותי ביד ומושכת אותי, אני מסתובבת ורואה מצלמה תקועה לי בפרצוף ואת שלומית שעדיין לא ידעתי אפילו איך קוראים לה מחבקת אותי ומחייכת למצלמה. אני יוצאת עליה בעצבים. את לא רואה שאני באמצע? אם את רוצה לרקוד איתנו תרקדי אם לא תעזבי אותי, מה את לא יכולה להצטלם איתי אחר כך? ומה קרה ללבקש רשות לפני שדוחפים לבנאדם מצלמה לפרצוף? שלומית ובנות הצוות שלה התחפפו, כשהן מחליפות מבטים המומים, ואני יודעת שמבחינתן הן בסך הכול רצו תמונה. המסיבה המאולתרת נגמרת. אני מתחבאת בתוך הג'יפ, שם אני יודעת שאני מוקפת בבנות שרואות אותי כאדם ולא כסלב. אבל התקרית הזו מעכירה לי את מצב הרוח, אני נעלבת משלומית שלא רואה את הפסול במה שעשתה, לא מכבדת את הגבולות שלי כאדם פרטי ובעצם לא מאפשרת לי את הדבר שאני הכי רוצה לעשות במסע הזה, פשוט להיות אני, כמו כולם. בתמיכתן של בנות הצוות שלי שמעודדות אותי לא לשמור בבטן אני ניגשת לשלומית בהפסקה הבאה להתנצל על כך שהתפרצתי עליה, אני מנסה למצוא הבנה, רגישות אבל מרגישה שאני נתקלת בחומה. שלומית ואני מגיעות להסכמה שלא נאמרת בקול רם את-אל-תתקרבי-אלי-אני-לא-אתקרב-אלייך. חברה לעת צרה היום הבאה ממשיך בנוף אחר לגמרי ובסימן התמודדות עם פחדים, אנחנו עוזבות את הנוף הדרמטי של הרי הדרקנסברג למגיעות לאזור מיוער בו אנחנו נדרשות להתמודד עם גלישה באומגה. הירידה באומגה מורכבת משמונה קטעים שיוצרים יחד מסלול ארוך ודי מייגע של גלישה דרך יער מהמם ביופיו, רק שרוב הזמן מפחיד מדי להסתכל למטה. אחרי האומגה הצוות שלי וצוות 4 נפגשים, אנחנו חולקות יחד את האחריות על פעילות תרבות לערב. כולנו מרגישות שהאומגה הייתה חוויה לא קלה של התמודדות עם פחד להרבה מאוד מהבנות אם לא לכולן. החלטנו שהערב נשב במעגל ונדבר, כמו שרק נשים עושות.אני מתנדבת להנחות את מעגל הנשים על פי שיטה אינדיאנית עתיקה, לקחת על עצמי את האחריות על הערב הזה, ומבינה שאני מזמנת לעצמי התמודדות עם פחד גדול הרבה יותר. אם היום הזה בסימן התמודדות, אני אמרת לעצמי, הנה ההתמודדות שלי. אני מרגישה כשכאני מביא את המעגל לקבוצה אני חושפת בפניהן את הבטן הרכה שלי, ההבדל התרבותי הקטן הזה שעושה אותי מעט שונה. אני מאמינה בכל ליבי באחווה הנשית אבל אם המציאות האכזרית תטפח על פני זו לא תהיה הפעם הראשונה. מה אנחנו עושות כאן? כבר כמה ימים שאני מתבוננת בעצמי ובנשים שמקיפות אותי ושואלת את עצמי, מה אנחנו עושות כאן? מה לעזאזל גורם לאישה שפויה בדעתה, בדרך כלל בעלת משפחה ועבודה מסודרת לעזוב הכול וללכת לקפוא מקור באוהלים במשך שמונה ימים, לנהוג שעות על גבי שעות בדרכי עפר, לקום כל בוקר בלי לדעת מה הולך לקרות בעוד רגע ועדין להיות עסוקות בלעשות טוב אחת לשנייה ולשמור על המורל בכל מחיר? ברור לי שיש משהו שמחבר את כולנו, איזה שהוא מכנה משותף נסתר מהעין. אני מתחילה להבחין שכולנו קצת נוטות להיות קשוחות, כולנו קצת מסתדרות תמיד, מחזיקות מעמד גם כשקשה ולא מתלוננות. אני חושבת שהרבה נשים הגיעו לכאן בכדי להוכיח לעצמן ולאחרים שהן יכולות לעמוד בעוד אתגר, לקבל עוד אישור על היותנו מסוגלות, קשוחות, עמידות. אבל מי כמוני יודעת שמאחורי החזות השקטה של זו שמסתדרת בכל מצב יכול להסתתר הרבה מאוד כאב, הרבה מאוד פחד מחשיפה. ויחד עם כל הקשיחות הזו אני מרגישה שיש פה עוד משהו שקורא, נשים מתקרבות זו לזו, מחכות לתירוץ, לאיזו סיבה טובה לשפוך את הלב. אני מתרגשת לקראת המעגל בערב, הראש שלי מלא מחשבות, אני חוששת שזה לא ילך, שהבנות לא ישתפו פעולה. אני יודעת שאם הערב הזה יכשל זה הכישלון שלי ואני בהחלט עלולה למצוא את עצמי מתמודדת שוב עם קיטונות של זלזול ולעג. המעגל הוא דבר מאוד אינטימי ואני בעצם חוששת לחלוק מרחב כל כך אינטימי עם שישים בנות. חוששת מציניות מביקורתיות. אבל הצוות שלי וצוות 4 עומד מאחורי ואני מרגישה את התמיכה שלהן, ומבינה שגם אני בתהליך הזה צריכה להתמודד עם הפחד שלי ולהרשות לעצמי להיחשף. כשהמעגל מתפזר אני רואה איך הבנות ניגשות אחת לשנייה, חולקות עוד סיפור אישי שלא סופר בפורום הגדול של המעגל, נותנות עוד איזו עצה טובה. עוד חיבוק. משהו קרה בלילה הזה. בבוקר אני כותבת ביומן שלי:"לא יאמן, מרגיש כאילו מעולם לא היה דבר חוץ מהמסע הזה. הבנות בצוות שלי הפכו לאחיות שלי, הבנות בשאר הצוותים חברות קרובות. נראה כאילו אנחנו בטיול הזה מאז ומעולם. ביומיים הראשונים הרגיש לי כל הזמן כאילו שמונה ימים זה המון זמן. הייתי בטוחה שימאס לי מהקור מתנאי השטח, אפילו מהנשים. איזה... היום בבוקר אני לא מבינה איך זה יתכן שרוב המסע כבר עבר" באחד מקטעי הדרך היותר מאתגרים של המסע השיירה נעצרה באופן פתאומי. הבנות בגיפים לפנינו מוציאות ראש מהחלון מנסות לרואת מה קרה, וגם אנחנו. בקשר מתחילות הוראות מרגיעות-מלחיצות. לא לצאת מהג'יפ. לחכות. סימה הרופאה מתבקשת להגיע. הכול בסדר, ג'יפ התהפך. לא לצאת מהרכבים. אחרי כעשר דקות קוראים לנו שוב בקשר, בואו לעזור, צריך להפוך את הג'יפ בחזרה. חלק מהבנות הלכו לנסות להפוך את הג'יפ וחלק הצטופפו סביב בנות צוות אחת. מרחוק ראיתי את שלומית, הבחורה היחידה בכל המסע שרבתי איתה. פנים אדומות, דמעות בעיניים, היא נראה לי בהלם מהתאונה. בערך עשר בנות עמדו סביבה ודיברו איתה בו זמנית, שלומית מנסה להיות חזקה ולהגיד שהכול בסדר אבל אני רואה כמה היא מבולבלת. הסתכלתי עליה ונזכרתי בעצמי אחרי התאונה שעשיתי לפני שנתיים. מוקפת אנשים שמנסים לעזור, ורק רוצה רגע ללכת הצידה ולנשום בשקט. אני לא יודעת אם שלומית, שרק אתמול הגענו למין סטטוס קוו כזה של את-אל-תתקרבי-אלי-אני-לא-אתקרב-אלייך, תסכים לקבל ממני עזרה אבל אני מרגישה שפשוט צריך להוציא אותה לרגע מהסיטואציה הזו. נשמתי עמוק וניגשתי אליה. חיבקתי אותה ולקחתי אותה לצד, לנסות לתת לה קצת מרחב נשימה ושקט, להירגע מהתאונה. יצא שעמדנו בצד ודיברנו בזמן שכל הבנות המשיכו לנסות ולהפוך את הרכב, פקחי השמורה הגיעו לעזור ומי יודע מה עוד קרה. אני רק יודעת שהחשיך בהדרגה ושעד שאפשר היה להמשיך לנסוע שלומית ואני כבר היינו חברות. הרוע מחכה לי בפינה סוף המסע, אחרי יום שלם של ספארי בסואנה של שמורת הטבע הותיקה ביותר של דרום אפריקה וחצי יום של נסיעת שטח בתוך צמחיית יער סבוכה אנחנו מוצאות את עצמנו במפתיע על חופו של האוקינוס ההודי, הבנות שוב בפעילות תרבות, כותבות הקדשות אחת על החולצה של השנייה. לא בא לי. בפעם הראשונה מתחילת המסע אני יושבת מהצד. היום אני זו שאין לה כוח, שלא רוצה לקחת חלק. אני מסתכלת על הבנות שכל כך נפתחו פה אחת לשנייה ויודעת שעם כל זה עדיין, בתוך הרכבים יש דיבורים מאחורי הגב יש רכילות יש צביעות. אז מה האמת אני שואלת את עצמי, אחוות נשים אמיתית או מצב של חברות-לצורך-העניין שאם רק נקלף את פני השטח שלה נמצא מתחתיה אנוכיות, קנאה ועוינות?אני יודעת שיש פה עוד הרבה נשים שבשבילן אני עדיין שחר מהישרדות, וזה כל כך פוגע בי. פתאום נופל לי האסימון, לא משנה מה הוא הדבר שעושה אותי לאאוטסיידרית, מה זה משנה אם אני בחוץ כי אני לא יודעת לדבר על הטרנד התל אביבי האחרון ולנגח באכזריות כל מי ומה ששונה ממני או בגלל שאני דמות טלביזיונית בלתי מושגת, שמסתכלים עליה וחושבים "איך אני משיגה תמונה איתה בשביל הילדים". בחוץ זה בחוץ וזה לא משנה עם שאר הקבוצה שונאת אותי או מעריצה אותי, לבד זה לבד. אני מרגישה כאילו הרוע מחכה לי בפינה. ואני כל כך בקלות נפגעת. מסתכלת על הבנות מהצד, כל כך הרבה מהן נכנסו לי ללב ועם זאת ברגע זה אני מרגישה כל כך בחוץ, כל כך לבד.ופתאום עוברת לידי אחת הבנות, היא פונה אלי ברגע חסד של רגישות ותוך שנייה הכול מתהפך. הבנות לא נותנות לי ליפול החוצה מהקבוצה , לא נותנות לי להעלים בתוך סבך הסרטים שרצים לי בראש, ותוך שנייה כולן עטות עלי עם הטושים הצבעוניים ומתחילות לקשקש לי על החולצה, בלי שאלות. ואולי זה הדבר הכי חזק בקבוצה, שהזרם שלה חזק מהכול, ורק צריך להסכים ולקפוץ על העגלה הזו, ולנסוע איתה, לאן שהיא מובילה. זה לא נגמר, זה רק הסוף אנחנו מגיעות לנקודת הסיום של המסע, מחזירות את הג'יפים ומתכנסות במעגל בפעם האחרונה. בפעם הראשונה מאז פגישה ההכנה בארץ, נושא התחרות עולה.. הבנות מקבלות את טפסי ההצבעה, מעין שאלון בו הן מתבקשות לא רק לבחור אלא גם לכתוב כמה שורות שיסבירו את בחירתן. בניגוד למה שאולי אפשר היה לצפות אין מתח מיוחד באוויר, כל אחת תופסת לה פינה וממלאת את הטופס.והנה הכול נגמר, האוטובוס שלוקח את הבנות לשדה התעופה מגיע. אנחנו חולקות רגע אחרון של התרגשות כשמכריזים על הצוות הזוכה. אני עולה עם הבנות על האוטובוס אבל לא ממשיכה איתן לשדה התעופה, פתאום אני קולטת שהמסע של עם שישים הנשים האלו נגמר ועוד עשרים קילומטר אני נשארת בדרום אפריקה לבד. עברו כמה שנים מאז שטיילתי לבד בפעם האחרונה ופתאום אחרי שהייתי מוקפת בתמיכה של הקבוצה להישאר לבד במדינה זרה זה מאוד מבלבל, בכל זאת אני יודעת שעוד רגע כשאני אמצא את עצמי עומדת לבד בתחנת אוטובוס באיזו חור שכוח אל בדרום אפריקה אני אצטרך להתאפס על עצמי ולהתחיל את ההרפתקה הבאה. כך או אחרת, עשרים הקילומטרים שלי נגמרו, אני נפרדת מהבנות ויורדת מהאוטובוס, וכשאני עומדת לבד ומתבוננת באוטובוס מתרחק אני מרגישה כאילו שמונת הימים האחרונים היו מעין טקס קבלה ארוך לקבוצה מאוד מובחרת של נשים שאני פשוט גאה להיות חלק ממנה. |