אז הגעתי גם לפה.

 

ביהדות יש עוד חלופה, בצחוק, ל"ג בעומר.

 

אגב קריאה. מאז 1970 יש לי חולשה ליצירות מופת, או במינוח המדוייק יותר: masterpiece. כילד בן 21 אחרי צבא נסעתי לחו"ל בגפי. למשפחה בהולנד ואח"כ משם לבארי באיטליה ובאוניה לארץ.

 

נתקלתי בכמה סיטואציות שגרמו לי להלם תרבותי, מחשבתי.

 

הראשונה, כשהמטוס נחת בסחיפהול שליד אמסטרדם וראיתי אוטוסטראדה מתחת למסלול הנחיתה. חשבי על 1970 ועל עלם פרובנציאלי.

 

השנייה, כשנכנסתי לרייקסמיוזיאום, יותר מרשים מהלובר. ונעמדתי בכניסה כשעה וחצי עם פה פעור מול 2 גובלנים ענקיים. פעם ראשונה בחיי הבנתי מה זה masterpiece.

 

משם, לאחר זמן, נסעתי לחבר שגר בבריסל. משפחה יהודית מבוססת. בערב הלכנו לפרמיירה של מוריס בג'אר. אולם לכ-6,000 איש, דיפלומטים ושאר סלתא ושמנא [או ב"ה"?]. הלהקה היתה בהרכבה המלא, כ-200 איש, והמוסיקה - ה-9 של בטהובן. כאשר המקהלה מאחרו בגלימות חומות כהות כמעט בלתי נראות, וכשהחל החלק המקהלתי הפכו ארת הגלימות לצד השני. צהוב חזק - לא זוכר את שם הגוון - וכל הפרוז'קטורים עליה. קשה לי לתאר לך את איכות הבלט. מודרני. עז. בסוף, כל הקהל המתורבת והמכובד ועטור[ות] היהלומים רקע עם ברכיו ומחא כפים על ברכיו בקצב אחיד כ-45 דקות[!!!!!!] עד שיצאה רקדנית כושית טמירה עם ידיים מפה ועד להודעה חדשה ונתנה הדרן לא ארוך. פעם שניה בחיי שהבנתי מה זה masterpiece.            

כל זאת כמבוא ליצירת מופת כפול 2 מפה בארץ (חלקית), הקשורה לאהבתי לעברית. יצא לי להיתקל בספר של וולט וויטמן "עלי עשב" - יצירת מופת בפני עצמה - בתרגומו של שמעון הלקין, מי שהיה ראש המחלקה לספרות באוניברסיטה העברית - וגם התרגום הוא יצירת מופת. לשווא תנסי למצוא את הספר. אזל מהשוק לפני 40 שנה ולא יצאה למיטב ידיעתי הדפסה נוספת אני ארגנתי לעצמי עותק בדרך שלא רצוי להעלותה על הכתב. זו שירה וזו שפה. אין לי סורק, ואין ליאופציית ניקוד כך שלא יכול לשתף אותך בעברית היפהפיה.

 

זה להפעם.

 

דורון 

אין ספק שעלו עלי בהתיחסות לאח הגדול (ושלי אפילו לא מצחיקה).. כעת זה האח הגדול סלבס, לא, סליחה, VIP, ואת זה כבר באמת קל יהיה לשווק בכל פלטפורמה אפשרית, בהוצאת רייטינג פנאי פלוס וואלה סלבס ושות'

 

טעיתי בהקלדה ויצא לי האחר הגדול.. הממ

חנויות הספרים הישנים תמיד נראות לי כמחוזות נפש נחשקים.. כמה מהן ממש מחילותיות כוכיות כרוכיות כאלו, עם בלגן וקצת אבק חובק כל ודפים אבודים וכריכות עלומות ועם סדר אסוציאטיבי אישי ומיוחד של הבעלים (גם בספריות האישיות תמיד יש סדר מוזר שדורש פיצוח בלשי) .. כמו להיכנס לתת מודע שהוא קצת קולקטיבי אבל הקשריו אידיוסינקרטיים ולשלוף ממנו זכרון ולשלם ולמהר להסתלק כדי להתייחד עם האוצר

 

אין לי שום בעיה עם המבצעים המטורפים

של הרשתות, נהפוך הוא !!!

כה לחי !!! שיירבו המבצעים !!!

לפחות, מנקודת מבטו של תולעי הספרים

למיניהם..., כמוני...

אגב...

אני אוהב לקנות בחנויות של ספרים ישנים!

ברח' דיזינגוף יש חנות נפלאה!

גם בנחלת בנימין - ספרי רובינזון...

קניתי לא מזמן את הפצוע האנגלי, 10 ש"ח...

ובאשר לרמת הכותרים החדשים, אני ממלא

פי מים..., מחשש לעינא בישא...

 

נפש עירומה אכן נפלא

 

האמת היא שאישית מבצעי ה- 4 ב- 100 נהדרים לי כי אני אוהבת הרבה ספרים

ובערימות יש בהחלט הרבה מאד ספרים נפלאים, ספרי מקור ומתורגמים משפות נידחות, מכל מיני סוגות, שככה מגיעים לספרייתי הגדושה ומחכים לי כשבאמצע הלילה אני מסיימת אחד והולכת לבחור את הבא שינעים את לילותי, מלאת אושר מהמבחר הממתין לתורו

 

מצד שני, המצב הזה גורם גם ללחץ על סופרים להוציא ולהוציא.. ולעתים התוצאה אינה עומדת בציפיות.. למשל, האחרון של חיים באר, שלהערכתי יצא בגלל הלחץ להוציא גם, הוא בפירוש לא עומד בסטנדרטים של כתיבתו המצוינת.. יש עוד דוגמאות, סתם הוא קפץ לי ראשון

 

ונקודה נוספת, בגלל הכמויות קל מאד לעתים קרובות לפספס פנינות אמיתיות שנשטפות במהירות מדהימה בזרם ההוצאה (של הספרים) המוגברת לפינות חשוכות ונעלמות מהמדפים, ואל התודעה כלל לא מגיעות, וחבל

אין זמן עיכול.. במיוחד כשאת מעט הזמן שיש מקדישים לגרפומניה ופחות לקריאה :)

 

אבל הבעיה העיקרית היא שההוצאות הקטנות, הייחודיות, המתמחות, נעלמות בלחץ המכבש השיווקי.. אין להן יכולת להתמודד עם ההוצאות הגדולות הדורסניות, והחנויות הקטנות והמשובחות נעלמות בגלל המבצעים ברשתות.. בדיוק כמו בסרט הקיטשי עם מג ראין וטום הנקס you got mail

וכך לא מוציאים ספרים שלא בטוח שימצאו חן בעיני הקהל, המכנה המשותף הרחב, והלא מספיק משובח.. במדינה קטנה כמו שלנו, עם קהל מצומצם זה מחסל אפשרות לביטוי ספרותי ייחודי, לקול אחר, לבחירות נועזות.. וחבל

 

אצטט תשובות שקיבלתי (אני הקטנה) משתי הוצאות:

- לא יכלתי להניח את זה מהידיים, הטקסט נפלא, אבל כבד, יש בארץ אולי 400 איש שמסוגלים לקרוא את זה והשיקול הכלכלי גובר פה.. אצלנו לא יוציאו את זה, תחפשי הוצאה קטנה שאולי תיקח את הסיכון, אני אתן לך כמה שמות אבל אני בספק, ובכלל עדיף שתכתבי באנגלית

- הטקסט נהדר אבל אנחנו מוציאים 16 כותרים בשנה, מתוכם 8 מתורגמים, מתוך ה- 8 בעברית: 5 של סופרים ידועי שם שמושכים קהל ורק 3 חדשים, ה-3 נבחרים לפי הסיכוי להגיע לקהל רחב כמה שיותר.. אז, אני אהיה הראשון שיקנה את הספר שלך ותיידעי אותי מה קורה, אבל אצלנו אין לו מקום, צר לי ובהצלחה

 

 

נכון ולא נכון, כלומר מסכימה וגם לא ממש

רצית וביקשת ביקורת אמיתית ולא מתחנפת, אז הנה:
עד עכשיו כן, אבל יותר לא מסכימה להשתתף בקוטריי המנכס לעצמו את האיכות שהולכת ונכחדת לטובת המודרניזם המעכל את כל הטוב שהיה ולא עוד. שלא לומר על האוי-יוי-יוי בנוגע למוצר הקרוי ספר וריחותיו המזמנים זכרונות שלא יחזרו עוד. אין לי שום בעיה עם ריח של אלקטרוניקה ואינטרנט כשמדובר בספר טוב מבחינת תולעת שכמותי, ובתנאי שימציאו דרך טובה לקרוא גם בתנוחת שכיבה.

 

איכות בעיניי היא (אחרי הכל) סובייקטיבית ובין כל אלפי הכותרים יוצאים היום גם ספרים טובים. ואם ישנם המוני צרכני-ספרות-זבל שיערב להם ולהוצאות המכניסות. בעיקר לעצמן ולכיסן.

הבעיה מתחילה באמת עם ספר לא איכותי בעיניי שקיבלתי ליומולדת (כי זה מה שמביאים לי לבקשתי מאז ימי ילדותי ועד 'גיל התבונה' והלאה), בעיה אמיתית למי שלא יכול להעלות על דעתו לזרוק ספרים שאפילו הספריה המקומית לא מסכימה לקבל...

 

ולסיום, ספר מומלץ, אם כי לא ממש "ספרותי" הוא "נפש ערומה", של עדה למפרט, שעוד לא סיימתי לקרוא.

צטט: doubiar 2009-01-13 12:44:25

והכל "מהיר", והכל על בסיס "האינסטנט"

והכל נמדד במידת החשיפה האוהדת (והמכוונת מראש...),

 

זה כך גם פה בקפה במידה רבה, לא? פוליטיקת התגובות והכיכובים

יש פוסטים שברור שיזכו לאהדה, לעומת אחרים..

 

והכל "מהיר", והכל על בסיס "האינסטנט"

והכל נמדד במידת החשיפה האוהדת (והמכוונת מראש...),

ובעצם ממשיכה קו תפיסה עכשוי

"ככוכב נולד...???"

או

"שסופר נולד....???"

כשכל תלוי בטיב ההפקה וההשקעה

ולכן, אין להתפלא על מצב של קורולצייה הפוכה

לגבי "כתיבה מול קריאה ולהפך..."

הגבתי למישהו (בפרטי) שאני נגד הספאמריות הרווחת פה, לטעמי אין ענין בכל הפלצה גרפומנית, זו היתה ההגדרה שעלתה לי באותו רגע, ולחלוטין התכוונתי לעצמי כחלק מבעלי היד הקלה מדי על עשרות הדקי המקלדת,

הוא נורא נפגע, ואני התנצלתי והסברתי, שוב בהכברת מילים 

(וכנראה נרגע כי ממשיכות להגיע הזמנות לפוסטים :))

 

בכל אופן, נכנסתי כעת רק כדי לשים פה תגובה של גבי שהגיעה בפרטי (נמחק ועף והתעצבן כשניסה להגיב פה):

 

 

 

נכון

א.ב.יהושע צודק לגמרי

זהו, מפסיקה לכתוב, מרגע זה.

אנחנו דור של גראפומנים חסרי השכלה 

 

 

את מהטובים, דליה :)

.

והפוסט של אהוד - מומלץ

 

ראשית, מזל טוב!

 

שנית, את כותבת: "6,700  כותרים חדשים יצאו ב-2008" - אני אחראית לאחד מהם, ואני די גאה בזה.

זה מה שאני אומר כאן

 

http://cafe.themarker.com/view.php?t=786983

 

אבל אף אחד לא מקשיב. ועוד טוענים שאני...

 

טוב, נסכם בכך שאנחנו מיעוט שלפחות מבין את הבעייתיות של מה שאנחנו עושים פה ובשאר המקומות - כותבים. הרחק מהמון מתהולל.

זה נורא, אבל זה נהיה לבושתינו :)

והתרבות המתרדדת.. כן כן, וכולנו אשמים

 

אצטט מתוך דבריו של עוז אלמוג על החיוך של ארז טל:

 

החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת.. אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא? ..ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. 

ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאד ממעמדו זה. זה התחיל לגמרי אחרת. טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שתקעה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי. הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד – דור מלחמת לבנון הראשונה.
נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. הייתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מדבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.
שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו  בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית.
המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית. מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות.

ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק.

הורינו והורי הורינו אולי היו תמימים, אבל היה להם מצפון. אנחנו החלפנו את המצפון בחיוך הציני ואנו עומדים להשאיר ליורשינו אדמה חרוכה.

לפעמים נדמה שכולם כותבים. בכל יום מופיע ספר של סופר חדש. כל אתרח הבלוגים מלאים עד אפס מקום בכותבים.

 ייתכן שאנו מפסידים כמה מוכשרים שטובעים בים הגדול הזה.

 

מזל טוב

 

גם לי יש ערימת ספרים שכבר לא אגיע לקרוא.

 אני שומר לעצמי את אלו שקשקראתי אותם חשבתי שיום אחד אחזור לקרוא שוב. היום הולך ומתרחק ואני יודע שכבר לא אחזור לקרוא ספר פעם שניה. כמעט ולא.

 ועכשיו עלי להגיד לבושתי גם אני בכותבים

אכן עצוב.

חנויות הספרים שאני מבקר בהן תמיד הומות אדם, ובאותו זמן השפה והתרבות הולכים ומתרדדים. 

 

מזל טוב!!!

נולדנו בהפרש של יום. מזל טוב !

כמו שהזכרת, המחשבה שהכי מתסכלת אותי היא שלא אספיק לקרוא בחיי את כל הספרים שאני רוצה לקרוא. לכן לי, כל ספר חדש שיוצא הוא מעין איום, או דגל אדום מתגרה....

לחשוב שאני למדתי ספרות תואר ראשון ושני..אין ספק שניתן לתייג אותי כבר בדור הישן.  

לא סיפרת איזה ספר קיבלת שעשה לך חשק להחליף.,

שיהיה במזל טוב. 46, אחלה גיל.