שואלים אותי למה את מדברת בהתלהבות כזאת עצומה על המלחמה והרי את אמא לילדים..את לא מבינה ולא מציאותית..וכן מה איכפת לך את מקריבה אנשים אחרים לא את דם דמך..

את בונה מלחמה בהתלהבות על גבם של אנשים אחרים..ואף מכנים אותי בשמות ויורקים ובזים לי ..עד כמה אני חוצפנית רשעית מרושעת ..גם לא ממש מבינה את הצד השני ומכנים אותי גזענית..

והאמינו לי שאני חוסכת לכם משפטים ממש לא נחמדים לא חלילה כי אני מתביישת או פוחדת או מרגישה רע בעטיים אלא להפך כי אנשים לא מוכנים לקבל ולא מוכנים להבין את העובדה האחת הקטנה והבסיסית..

מדינה לא מקבלים על מגש של כסף נקודה ואם נתבונן על השירים שעליהם גדלנו כמו אני מבטיח לך ילדה קטנה שלי שזו תהיה המלחמה האחרונה..והשיריון עשה היסטוריה,ומה אברך לו במה יבורך ,וכך במשך שישים שנה הלחנו שירים הוספנו להם בתים וככל שגדלנו השירים היו נועזים יותר חוצפנים יותר ובעיקר התחלנו לדרוש ..הבטחתם יונה עלה של זית ..הבטחתם שלום בבית..

ועכשיו המלחמה האחרונה התחלנו להתחבר לשירים הרוחניים ..אין לנו על מי להסתמך רק על אבינו שבשמיים..אנא בכוח ..שיר המעלות מאין יבוא עזרי..וכך עוברת בין התיקיות העמוסות בשירים שמכילים משהו כמו שני ג'יגה או שלושה על המחשב כי הפסקתי כבר לספור את כמויות שירי מלחמה וגבורה ושירי מבצעים ושירי לוחמים ושירים על חיילים שנכתבו אחרי מותם ..ליבי נכמר בקירבי..ליבי בוכה בלי שאציג זאת בגאווה..דמעות חונקות אותי ואני יודעת שאסור להפסיק עכשיו בכדי שסוף סוף נוכל לכתוב שירים אחרים..

שירים על ציוץ ציפורים ועל אהבות וכן מותר גם על אכזבות..שירים שמחזקים אותנו מורלית על אף ..ושירים שיעניקו לדור הצעיר שוב תקווה שלעולם לא תהיה פה יותר מלחמה וכמו שנכתב לפני מי יודע כמה ובעקבות מה..פרחים בקנה בנות בצריח..ועכשיו חייבים לסיים את זה כי אין לנו ברירה..זו מלחמה שנכפתה עלינו ..לא אנחנו דרשנו בה..לא אנחנו רצינו אותה..לא אנחנו רוצים לראות חיילים מתים..לא אנחנו רוצים לראות ילדים מתים..לא אנחנו אוהבים לכתוב שירי זכרון ושירי מלחמה ושירי אבלות...אנחנו גם לא רוצים שיהיה צה'ל..רוצים להיות כמו כל העמים..כמו שוויץ וקנדה ופלגי מים ולשכשך רגליים בכנרת ..ולטייל בירושלים ובזכרון ולשמוע רק לשמוע על אותם הגיבורים שהקריבו את חייהם למעננו ולדעת שדמם לא היה לשווא..ושהם יהיו החיילים האחרונים והילדים האחרונים שהקריבו את עצמם למעננו..

לא רוצה יותר שיספרו לי על החבר של שרק רצה לחזור הביתה בשלום ורצה להלחם בשביל הדרום והצפון ובשביל המרכז והוא עמד לנסוע לח'ול ולא הספיק..וההוא רק התחתן ועמד להיות אבא..והשני בדיוק עמד לקבל מפתח של דירה חדשה ..לא רוצה את זה אתם לא מבינים שאני לא רוצה לשמוע את זה יותר..לא רוצה שיקריבו את חייהם יותר אנשים למען האדמה הזאת אך האם זה בידיים שלנו? האם זה הרצון שלנו? אני לא אנפנף נגד המלחמה כי אני בעדה ואני רוצה פעם אחת שהכל יגמר עד הסוף בלי כל מיני שאריות וקצוות..

אני בעד ללכת ולהכות עד הסוף ויהיה המחיר שיהיה ולא אני לא רוכבת על אף גב להפך אני בהחלט מאמינה שכולנו רוצים בזה כי לכולנו כבר קשה לשורר ולכתוב על אבלות ועל עצב ועל כאב..אנחנו רוצים לחיות פה ..רוצים לגדל את ילדנו ...כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדיי וכן כאן ורק כאן רוצה להמשיך לבנות את ביתי ..ועל כן יש צורך להבין אחת ולתמיד מדינה לא מוגשת על מגש של כסף ..מדינה לא מוגשת לנו כמתנה ..עדיין אנחנו זקוקים להלחם על הזכות הדמוקרטית והזכות הלגיטמית לחיות פה!

וגם אם זה קשה צריך לחרוק שיניים ...גם אם זה כואב צריך להמשיך הלאה...גם אם זה מייסר וזה חותך בנשמה ובורידים צריך וחייבים להמשיך הלאה...כי ברגע שנפסיק ללא כלום ונשוב כלעומת שבאנו אז לשם מה היה כל זה?

כי במותם ציוו הם לנו חיים ! במותם ציוו הם לנו את התקווה! במותם ציוו הם לנו את האמונה ואת הדרך..בואו לא נאכזב אותם ולא ניתן לנו את התחושה שהפרנו את צוואתם...

גל