כותרת ראשית במעריב כלכלה מהיום מצטטת את העיתון "דר שפיגל" על כי "הארץ נלחם על חייו". בכותרת המשנה, קבע העיתון הגרמני כי "נטייתו הימנית של הציבור היא שהובילה למצבו הנוכחי". 

לא מפתיע, למי שעוקב אחר התגובות הנזעמות של הקוראים על רקע הסיקור התקשורתי של הארץ שחלק מכותביו העזו לבקר את המלחמה בפומבי, מראשיתה.

לא רק מערכות עיתונים זוכים לביקורת מהדהדת, גם המגישה יונית לוי וערוץ 2 מתמודדים עם מסע הפחדות ולחצים שבאים לידי ביטוי בעצומה נגדה שעד כה אספה לא פחות מ-20 אלף חתימות (!), בטענה שהיא "מפגינה עודף רחמים כלפי הפלסטינים" (?!).

ובינתיים, הערוץ המתחרה, ערוץ 1 בוחר שלא לשדר את הסרט "אוואנטי פופולו" האנטי מלחמתי ולא קשה לנחש מדוע. 

ידיעות אחרונות מתמיד בקו אחיד ומונע ביקורת ממשית על המלחמה. כותבים ממלכתיים כגון נחום ברנע ופרשנים קבועים כאלכס פישמן, מתלווים לשורה של פובליציסטים שתומכים עקרונית במלחמה, גם אם חלוקים בנוגע להמשכה.

ווי נט לא שונה ממנו בהרבה. אמנם עמוד הדעות מלא בטורי "עלי תאנה" שזכו לקיטונות של ביקורת מצד הטוקבקיסטים ונדמה כי הועלו לצרכי רייטינג ושעשוע להמונים לקרוע ולבתר (מילולית כמובן) כל מי שלא תומך בעמדתו . הסיקור? ממסדי ומחונך להפליא – הדיווחים כמו נמסרים לנו ישירות מפי צה"ל והפרשנים מיישרים קו עמו.

מי שביצע שינוי חד בסיקור הוא דווקא העיתון המתחרה מעריב. למרות שהוא פונה לקהל הרחב, החליט העיתון לשנות משמעותית את הגישה.

הבוקר לדוגמא, נפתח בטור רחב של בן כספית המקשר את המלחמה לאינטרסים פוליטיים צרים. בעמודי האמצע, נתן זהבי מסיים טור אנטי מלחמתי במילים: "אנשים חכמים שואלים, בשקט, מה מטרות המלחמה, ומה הסיכויים להשיג אותן. לטיפשים יש תשובה, לחכמים לא. תענוג להיות טיפש בימים אלה"

במוסף "המגזין" מאתמול התנחלה לה סנונית ראשונה מאת אביב לביא שבישרה את האביב של היום: שניים משלושת טורי הדעות נוקטים בקו ביקורתי ובלתי מתפשר נגד הלחימה, זה של יעל פז מלמד  וקובי ניב.

האם העיתון יכהן גם כסנונית הנוגעת לשאר המערכות? 

באופן טבעי, ככל שתמשך המלחמה, הביקורת תלך ותגבר. המשכה גם תחזק את השאלה הנוקבת: בשביל מה היינו צריכים את זה בכלל? האם הכתובת לא היתה על הקיר מהיום הראשון? 

אמנם, קשה לצפות לסיקור מאוזן בימים הראשונים של מבצע שכזה משום שצינורות העברת המידע נשלטים על ידי גורם בלעדי – צה"ל ומערכת הביטחון. כתבים המסקרים מחויבים להיענות לו ולא, המידע ימנע מהם והם ימצאו בנחיתות ביחס למערכות מתחרות. הדבר מוביל את המערכות  להיזהר שבעתיים שלא לערער את היחסים בינם לבין המקור המרכזי השולט בחומרים.

גורם נוסף לחד צדדיות שבסיקור היא הסימביוזה בין אמצעי התקשורת לציבור. הציבור בדעה קונצנזואלית, רוצה לראות דם והציבור יקבל את רצונו. לכן, קשה לצפות לאומץ ולעמידה ביקורתית גלויה מצד אמצעי התקשורת כלפי פעילות המדינה בימי הלחימה הראשונים.

המפתיע הוא היקף הזמן שנדרש מהם כדי לחשוב אחרת ולאפשר גם לקולות אחרים אפשרות הבעה. גם ירון דקל, זוכה פרס סוקולוב, בעמדה דומה.

המלחמה הנוכחית מלמדת אותנו שוב על הגבולות השבירים והעדינים של הליברליזם הישראלי והתנפצותם עם כל רעמת תותח.      

אולמרט עושה הכל כדי להרחיב את המבצע ופונה לאישור הקבינט. מה קרה? המטבחון מפסיק לספק אוכל?

"ישראל לא יכולה להשאר אדישה לנוכח פגיעה חמורה בריבונותה בירי של קסאמים לגבולה במשך תקופה כה ארוכה"

אמנם. האיסור על פגיעה בריבונות של מדינה היא ערך יסוד בעולם כולו ועילה מוצדקת למלחמות ועל כך יעיד המשפט הבינלאומי.

אבל מה גרוע ממה: פגיעה בריבונות ללא איום עליה, או מניעתה ושלילתה?