וידוי

אין זה פשוט להתודא כאן בפני זרים מוחלטים – חברים לקפה.

 ווידוי על פגם, על שונות, על כשלון, על חסר.

קשה לחשוף דבר שאותו הרוב המוחלט של מכריי לא יודע עליי או שפשוט בחרו להתעלם ממנו לאורך השנים, קשה לשתף אך יחד עם זאת , דווקא כאן מול חבריי לקפה משום מה בא לי ואני רוצה להיחשף בחולשתי זו.

משוכנע שדווקא כאן אתם חבריי תבינו אותי תקבלו זאת ולא תלעגו לי כפי שלעגו לי על כך בילדותי.

הגיע הזמן לשים לזה סוף!

 מה לעשות?

 לא כולם מושלמים! אני לא מושלם! הייתי רוצה להיות אך אני לא.

 אני מבין שגם לא אהיה ושאין טעם לנסות.

 בכלל אין טעם לדבר כולו בעיניי – הרי על זה הפוסט לא?

 טוב, היכן להתחיל?

אולי בילדותי?

איך כבר אז אפילו בבית ספר יסודי שמתי לב שאני שונה, שמתי לב שכולם אוהבים את זה, כולם נמשכים לכך ומקבלים זאת בטבעיות, אפילו מבית הוריהם.

 ורק אני לא!

 למרות שה' יודע עד כמה הורי ניסו שגם אני אנסה זאת אוהב זאת ואהיה כמו כולם.

עם הזמן, עם ההשלמה,הם התביישו והסתירו זאת.

יש את זה בכל בית, בכל משפחה. זה הדבר הכי טבעי בעולם – בא מן הטבע הלכה למעשה....

הנעורים עברו עלי בלי זה, ראיתי סביבי נערים ונערות מתפתחים עם זה כל יום, ממש ניזונים מכך ,נהנים מזה מגיעים לשובע מכך – ואני שונה!

 יש להגיד אפילו נגעל... בצבא זה בלט הכי הרבה.

כל בוקר, כל ערב, כל חברי לבסיס חוו את זה.לפעמים בחדרים או במעבדה כשאף קצין לא ראה כי היה אסור שם. כל בוקר, כל ערב בנים ובנות בתאווה ברעב ללא שובע, ואני, נאדה..כלום, לא רוצה, נגעל, נמנע, לא נוגע גם כשחברים כבר ארגנו לי את זה..

הייתי שונה, בצד, צחקו עלי, אמרו שאני חנון, מפונק, שעלי לנסות, שאני חייב, שאלמד לאהוב. "לא תמות מזה" אמרו, "אתה עוד עשוי לאהוב זאת" הפצירו.

ואני אפילו לנסות לא הייתי מוכן.כך נאלצתי להסתדר בעצמי, לבד עם מה שיש.

באוניברסיטה זה הציק לי פחות כי שם יש פחות מעורבות בחיים האישיים של כל אחד ואנשים פשוט לא הרגישו. בכל זאת, עבורי בלט השוני הזה.

רציתי לעמוד על שלי ולהוכיח לכולם שגם אני יכול להיות כמותם – אך נגעלתי.

מה לעשות? נגעלתי.

לא יכולתי לגען בהן אפילו להתקרב לא יכולתי.

גיליתי שיש לי חברים שמעדיפים אותן רזות, יש המעדיפים שמנות יותר, עם פחות או יותר אחוזי שומן (מי מבין בזה למי אכפת? (אם הייתי אוהב אותן אז לי היה חשוב העומק והאישיות שלהן). גיליתי חברים שמעדיפים לערבב – בכלל סוטים מוחלטים בעיניי.

יש כאלו שנמשכים דווקא לאלו עם הריח הפחות נעים ( בלשון המעטה) אני נגנב מריחות רעים, נהיה מגעיל כשאני מרגיש מישהו עם ריח רע לידי. ואת חבריי הריח הזה גירה ממש...

מלאות, צנומות, רזות קשות, נעימות, מכול הסוגים והמינים מכל הארצות והיבשות בעולם – ואני לא! שונא אותן, לא נמשך ולא מתגרה מהן.

פשוט נקניק!!! 

לא מסוגל להתקרב אליהן, לא נאמר להניח עליהן שפתי – איכס, עולה לי בחילה רק מהמחשבה.

 התחתנתי, למרות זאת יש לאמר.

התחתנתי ואף נולדו לנו שני ילדים מקסימים.

 היא ידעה, כמעט מהתחלה היא ידעה, היא הייתה חייבת לדעת.

למרבה הפלא היא קיבלה זאת.אמנם זה הפריע לה ביום יום.

 לפעמים זה הגביל אותה, במיוחד כשהיינו בחברת עוד אנשים והיה צורך מטעמי נימוס להסתיר זאת – אך לזכותה אומר שהיא חיה עם זה בשלום בסופו של דבר.

עברו השנים והתגרשתי! מה לעשות, דרך החיים.

 בטח לא בגלל זה התגרשנו.

 כשיצאתי ממעגל הנישואים לדרכי החדשה נשבעתי לעצמי שאשתנה, נשבעתי שאתגבר על המכשול הזה ושאנסה.

אמרתי לעצמי שאנסה את כולן, מכל המינים ומכל הסוגים.

וניסיתי, ניסיתי נסיון אחד מר וכושל – אני זוכר זאת טוב מאוד, זה היה ביום שישי בבוקר בבית קפה של חבר טוב. במהלך ארוחת בוקר שאכלתי שם.

אבל נכשלתי!

מה זה נכשלתי, חבל על הזמן! זו הייתה נפילה מרה על הפנים.

האומץ שאזרתי לא עמד במבחן המציאות וויתרתי.

היום אני יודע, השלמתי עם זה.  

אני לא אוכל גבינות!!!

זהו , אמרתי את זה. הורדתי את זה מליבי. עכשיו גם אתם יודעים. שונא לבן, שונא גבינות, קשות רכות, רזות שמנות – הכל!!! שונא גבינות!!!  

  מקווה שתוכלו להבין ולקבל אותי כשווה למרות זאת... J