קבלתי מייל מחבר יווני.

לא סתם חבר...חבר! לא סתם יווני...יווני!

הכרנו לפני הרבה שנים כשלמדנו יחד בניו יורק. צלמתי לו את עבודות הגמר שלו.

הוא חזר ליוון והחל לעבוד כבמאי פרסומות ואני חזרתי לארץ לחפש עבודה.

יום אחד הוא הרים אלי טלפון ושאל אם ארצה לבוא ליוון לעבוד איתו על איזה פרוייקט.

נסעתי בכיפ גדול ונשארתי שם שלוש שנים.

ההיתאקלמות שם היתה לא פשוטה. ללמוד את השפה, להכיר את האנשים הנכונים, הבדידות.

הוא עזר לי מאוד. עד לרמה מרגשת כשאבא שלו נפטר הוא הזמין אותי לביתו והוציא מהמחסן את הווספה הישנה והאהובה של אביו, משהו נדיר פריט אספנים במצב חדש שאבא שלו שמר בקנאות.

הוא אמר לי שאין דבר שישמח אותו יותר שאני אקח את הווספה כי אני צריך כלי תחבורה יעיל לאתונה.

כ"כ התרגשתי לא היו לי מילים, הוא סידר את הניירת והווספה היית החפץ הכי יקר שהיה לי שם.

שמש, גשם, אפילו שלג חורף אחד, הווספה ואני יחד לכל פינה בעיר.

בזכותו ובזכותה הכרתי אנשים ולא הייתי בודד יותר.

עם הזמן נהיינו חברים ממש טובים בילינו המון יחד.

כמובן שהוא הכיר אותי מקרוב, משפחה, ישראל, את השרות הצבאי שלי ושאיבדתי את הראיה בעיני השמאלית בלבנון.

היו לנו מדי פעם שיחות על המצב בארץ. יהודים ערבים, דתיים חלוניים. פוליטיקה, זה תמיד סקרן אותו.

לפני כמה שנים חזרתי לארץ ושמרנו על קשר, הוא אפילו בא לעבוד איתי בארץ על סרט פרסומת.

הראתי לו את ת"א ואת השילוב המקסים של האנשים שיש כאן.

הוא הבין וידע שצה"ל הוא צבא העם ושאנשים כמוני וכמו כל אחד שהוא הכיר כאן היה בצבא

אנשים רגישים אמיתיים ואוהבי אדם וחופש.

אז זה אני והוא!

עכשיו בחזרה למייל היווני.

קבלתי ממנו מייל כועס, מעליב, מלא בוז. על גבול השנאה כלפי ישראל הצבא ואיך שהוא כתב?"הממשלה המטומטמת שלכם (שבימים רגילים הייתי מסכים איתו). על תמונות ילדים הרוגים בעזה ושהחמס צודק!

בהתחלה רעדו לי הידיים לא יכולתי לכתוב לו מייל תגובה.

לא ידעתי מאיפה להתחיל.

קום המדינה? השואה?(הוא גם הזכיר ואמר שאנחנו ? אחרי מה שעברנו? כך אנחנו מתנהגים?)

הרגשתי כמו הר געש מלא הסטוריה מבעבעת ומבולבלת שעומד להתפרץ בכעס ותסכול.

הרגשתי שהפעם באמת נשבר לי הזין.

הרגשתי שזה לא יעזור להסביר ולהתנצל יותר.

אני מרגיש שאנחנו פה בזמן קריטי באופי שלנו כעם ולהגיד לעולם  כמו גדולים "fuck you"!

איך העולם היה נראה בלעדינו היהודים?

אז בואו נשמור על עצמינו, נחבק את עצמינו חזק. גרמו לנו לשנוא את עצמינו מספיק.

הגיע הזמן להפנים שאנחנו זה כל מה שיש לנו ושאנחנו יכולים להיות גאים!

ושהעולם לא ראוי לעם מיוחד כמונו ואם נאמין בזה באמת?

אז הם יבינו.