אולי זה כמו לחזור הבייתה אחרי חודשים בחזית. לאנשים שאתה שונא-אוהב. למקום שאתה מכיר. להפטר קצת מהמתח המתמיד של החיים הנורמליים ומהפחד לחזור הבייתה. להפסיק עם הספירה לאחור הזאת כל פעם. לישון, לקום ולהתחיל לספור לאחור מחדש.

יש ימים שאני מאבד בהם ת'כל. לא יום. ימים.

כל כך קל לוותר למוות המתוק העוטף הזה, להתעטף בשיחה. לרצות לא לרצות. או פשוט לא לרצות.

בעצם כן לרצות. לרצות רק לישון ולאכול ולהתכרבל עם דיוויד ולהעיף מבט על הטלוויזיה ולהעיף מבט אם מישהו שלח איזו תגובה. או כוכב.

וקצת לשחק עם עצמי כשבא.

כן, לזה זה מצטמצם.

כמו טווח המבט המתקטן מתוך ארון המתים בטריינספוטינג.

הרצונות והצרכים מתקטנים לאלה של עובר.

גם באותו גרעין קשוח אל חלד הכל כך מהולל הספיקות מתחילות לכרסם.

קשה לבנות חיים עם משענת קנה רצוץ של בסיס תפיסתי עליה הם נשענים.

ועם נדנדתיות כימית.

ועם שאלות באשר להדחקות.

לחשוב שכל השעות השרופות האלה הטיילר דירדן שלי היה יכול להפריח עולם ומלואו. עולמות ומלואם.

זה לא יהיה בזבוז רק אם החלומות שלי על חיי נצח יתגשמו.

בינתיים, אני מתרגל קריוג'ניק סטאסיס בעצמי. לפרקים.

ומעבדות שינה (אם מישהו שואל באשר לאופי העסק שבבעלותי)

המרווח הזה בין החלומות הגדולים לחוסר רצון הישנוני הזה כל כך עצום שזה כמו להמתח בסדי העינויים מותחי האיברים מהתקופה המוארת של ימי הביניים. רק עם בעיקר NUMBNESS עייף במקום הכאב. ותענוג מזוכיסטי נרכש.

לפחות מחר פגישה צפופה עם הרבי. אם נקום.