אחרי דיונים מרים שנמשכו עד אור בוקר הוחלט בדרג הפנימי לצאת לפעולת טיהור. מבצע אהבה קרושה. נתחיל במה שחשוב: להרוג את הספק על אישתו וילדיו. חבל שלא טבחנו בממזר כשהיה עוד קטן ובידינו. אנחנו נפצפץ את האגו במשקפיים. הוא זה שישב במושב האחורי וחיכה להתאבד לכשנתחיל להתמסר. בעומק השטח נשמיד את כל הזכרונות הישנים. לא צריך ספרי היסטוריה. אין לנו תחרות עם העבר. זכרונות זה גזע מביך וחמדן. מן המים הטרטוריאליים נפגיז את החלומות. ציפיות ופנטזיות הן פרופוגנדה למה שלא קורה בשטח בו אין כניסה לכתבים. ולבסוף, בזעקות חמס, נמית את המילים שעושות שימוש ציני באוכלוסיה חפה מפשע של תפילות אילמות לאהבה.
---
הכלב שחור, הוא שוחה במים עושה תנועות מהירות וקצרות עם כפות הרגליים הצרות שלו קל לראות בפניו שהן אומרות: אם נפסיק עם זה עכשיו נטבע
אבל זה עדיין לא כל הסיפור הראש שלו קטן על פני המים והוא נראה כאילו הוא מחייך מחייך ומתנשף ומתקדם לאט כמו פחית קולה ריקה בירקון
לאן שוחה הכלב הזה הטיפשון? יש עוד פריט בולט בתוך המים מזוודה, נראה כך לפחות מכאן ובתוך המזוודה יש ילדה קטנה שטובעת בשיר על כלב שחור.
---
הגורל פקוד על יומן האירועים אבל הוא מסתלק בשניה שאנחנו נוגעים אחד בשניה ומשאיר אותנו לחסדי משהו אחר שלא רוצה למות
אנחנו נגמע הכל נגרגר והכל נבלע הפעם הזאת נבלע ברצון את הכל! באנקות צמא שרתח בנו וכבה בצווחות של טירוף ושל הודיה וקידוש הנס הזה הנורא, אהבה
את ואני נציל זו את זה בשדה הקרב! פגועים בחזית המיטה! עבור! הכדור תקוע בלב! זחל גוססים זה אל זו! ע-בור! אהבי זו את זה לחיים! רות.
--- תראי אותי. עוד מעט אתחיל להאמין במילים. בדרך כלל אני נקלע אלייהן כשאין מוצא.. רציתי לומר לך משהו בשפה שתביני, אבל השפה שלך מדברת לעצמה.
כשאת עושה מה שאני חושב, בחיי, זה מן סוג של קסם. אם אחגוג את לבטח תפסיקי, תחשבי שזהו רצוני. זה לא
לא..
השתנתי. ככה רציתי. אני אכן חוגג, בחשאיות גמורה. אַת החג שלי הערב- גם המילים וגם הניקוד.
המילים שלך מדברות לעצמן, הן תכתבנה אל תוך בייתנו הריק, ואני אנקד אותן בשתיקה שלי התמה, אדקדק אותן בכל הגוף עד שיגיע הצחוק.
---
הראש בריא ובמיטה חולה לב דופק הגיון בתחת שום אמצעים וגומר בפנים
---
כמה קטנה היהירות שלנו. במה בעצם אנחנו מתגאים? ביכולת שלנו לחלום אהבים, ברהיטות הלשון וקלות הרגליים, או בפחדנות הלב שקראנו לה חופש?
כמה ביטחון נשאב מהאשליה שאנחנו יכולים ת-מ-י-ד לברוח עד שנרגיש בטוחים מספיק לא לזוז, ומה בחיינו צריך עוד לההרג או לגווע עד לבואה של הענווה שתרשה לנו לאהוב?
|