להיום.

או לפחות התחלת השרשרת האסוציאטיבית.

אני רוצה להתעטף באהבה כל הזמן.

גם מחוץ לבית. בסידורים.

לתקן את חוסר הקיום שלי רוב הזמן. את הלקבל את החיבוק רק כשאני מבקש אותו. מאולץ.

להיות קיים. בזה חלק גדול מאוד מסתכם.

זה גם להיות קיים במובן של פשוט להיות קיים. לא להזקק להתאמץ ולהוכיח.

כן כן, אותו ללא תנאי שמדובר עליו כל כך.

להתעטף.

אני מאמין שיש בזה משהו מבריא.

מחלחל.

או רוצה להאמין.

רוצה להאמין שלא קיים דבר שלא ניתן לנצחו.

לרפאו.

לשנות מן היסוד.

לא אקמול.

המערכת החיסונית המופלאה של הגוף עצמו שמתקנת דברים ומחזירה אותם לראשיתם הבריאה וה-FLAWLESS באופן מופלא כל כך. באופן זוכר.

אני צריך סדר ומשמעות.

ומוחלטות.

ובלי האמונה הזאת בהראה הירואית הכול כיאוטי ומסתחרר משליטה.

ובעצם יש שם מוחלטות. אבל זו המפחידה שאני מנסה לברוח ממנה. שאקסיומות חיי אכן בלתי ניתנות לערעור.

אבל אני אנסה ואנסה.

התאהבתי בתמונת הגיבור הלוחם ללא לאות. גם אם הדרקון יבולעו בסוף. ולא נראית ולו שריטה על קשקשיו המבהיקים.

להלחם.

גם אם אתה אנטי-גיבור. כמו שאנשים אמיתיים מחוץ לסרטים באמת מתנהלים.

כי עדיף להיות הטמבל שחוטף את השלולית ישר לפרצוף ממכונית בלתי מתחשבת ביום גשום ועגמומי מהבחור הנקי  המדיף ריחות בישום הספון בין כותלי חדרו ובשבילו היינו הך בין אם תמונת הזגוגית היא שמשית או נטול.

צריך לקחת צעד אחורה וואנס אין, להניח את המשקפת או המיקרוסקופ או המכשיר המוזר הזה שמשלב בין שניהם בו זמנית ופשוט להשען אחורה ולהסתכל בשקט. 

למצוא שוב טעמים בכל האפור הזה שקפץ לבקר. וגם הביא מתנות לילד.

אני מכפת לי אני. אני לא רץ לשומקום. ממילא כבר איבדתי סיכוי לנצח במירוצי מונופול.

אז עוד כמה ימים פה עוד כמה ימים שם...

כי לרוץ לשומקום זה בדיוק כמו...

אבל שוב יש צורך לעשות סיד וטיח בבסיס של הפירמידה. ולהחליף כמה לבנים. הרוב תמיד שם.

אולי הפירמידה הזאת זקוקה למגע של אישה.

:)

אני שואל את עצמי תדירות- אם אנשים אחרים מתנהלים בכזו קלילות איך זה שאתה עם המוח החתיך שלך מתקשה כל כך. לפעמים בבייסיקס. ואז אני כל פעם נזכר מחדש שאני מנסה להמציא את הגלגל מחדש. או לפחות לעשות פיין טיונינג בין גלגלי השיניים שם בפנים עד לרמות דיוק של מיקרונים.

ואולי ישנם דברים שהם לא באותו מגרש משחקים של להבין.

הם פשוט כימיה פשוטה ותו לא.

למרות שאני מאמין שגם עליהם המילים יכולות להשפיע. והן התרופה האמיתית. המילים והרגש.

כמובן שאני מדבר על הענף הלא סכיזופרני. זה כבר באמת משהו מכאני- מבני ואני מודה למשהו שבכל מקרה את זה עוד לא יצא לי לקבל. בינתיים.   :)

 חוסר שליטה זה הבוגארט שלי כנראה.

תפרק ת'כל ותגיע לזה שאהבה היא הדבר החשוב והמהותי היחיד. ושהיא אבן הבנין של הדברים הטובים באמת.

איטס אז סימפל אז ד'אט.