אמא ואבא היקרים,

אני כותבת לכם מכתב זה ממקום מחבואי, אי שם בבוואריה. אני יודעת שהמשטרה עדיין מחפשת אותי, אבל מין הסתם אף אחד כבר לא עוקב אחרי דואר רגיל, אז החלטתי לשלוח לכם מכתב כזה, עם מעטפה ובול, כמו של פעם.

אתם בטח תוהים איך בתכם היקרה, הנורמטיבית, זאת שתמיד הלכה בתלם ועשתה מה שצריך, כולל תואר, בעל ועבודה מסודרת, הגיעה למעמד של מבוקשת בינלאומית. אם אתם מחפשים רמז לסיבות בעברי – וותרו על הטירחה, כי שום דבר לא רמז על כך. מעולם לא הראיתי נטיות פליליות כלשהן, תמיד שמרתי על החוק ככתבו וכלשונו, ואפילו כהולכת רגל לא עברתי ברמזור אדום.

ובכלל, אם כבר לברוח לארץ זרה, מעולם לא שפעתי חיבה יתרה לגרמניה. אתם הרי יודעים שהמולדת השנייה שלי היא צרפת – כלומר פריז, ואחריה באות בחשבון איטליה (בגלל האוכל), ברצלונה, ואחרונה בתור – אמסטרדם (כי קר ואפור). בניגוד לאחי, אני שונאת גרמנית ומעולם לא חשבתי ללמוד אותה.

ולמה עשיתי מה שעשיתי? אף פעם לא התעניינתי במכוניות פאר. תמיד העדפתי את הקטנות, החצופות, המשעשעות והמיוחדות. את מכוניות המנהלים השארתי למנהלים, ואת מכוניות הספורט השארתי לאלה שאין להם משהו טוב יותר לעשות עם עודפי הכסף שלהם.

 אבל סוף שבוע אחד שינה את הכל. בכלל, מי שחובב מכוניות גרמניות בבית הזה הוא בעלי. מספיק לומר לידו "גולף" ועיניו מצטעפות. אני תמיד מטיפה לו שפולקסווגן זה בדיוק כמו סקודה, רק הרבה יותר יקר בלי שום הצדקה. גם האאודי נערצת אצלו במשפחה, ואף פעם לא הבנתי למה. ולמרות כל זאת, כשהוכרז על גיליון פנטזיות, ידעתי שאין מתאימה יותר מהאאודי TT. זו מכונית גרמנית שאפילו אני מעריצה, על שום צורתה השמימית, וכבר שמעתי אנשים שהביעו משאלה להתחתן אתה (עם המכונית. לא להגיע אתה לחתונה, אלא להינשא לה).

 ציפיתי שהאיש שלצדי יקפוץ לתקרה מהתרגשות, אבל הוא שמר על איפוק. לא צריך, חשבתי בלבי, אל תסע בה.

 למפגש הראשון אתה התלבשתי בשימת לב מיוחדת: שמלה שחורה קטנה, מגפיים גבוהים עם עקב וגרביונים עלק-יוקרתיים. לכל זה צירפתי תיק קטנטן וקוקטי, שהצריך ממני נבירה נואשת בכל פעם שרציתי להוציא משהו. העיקר שלא תרגיש, המכונית, שהיא נמסרת לידי פשוטת עם שלא ראויה לה.

 פרצתי כרוח סערה אל אולם התצוגה של אאודי, שם היה לי העונג לקבל הדרכה על המכונית מנציג מכירות מחונן בשם עומר, שהסביר לי את משמעותו של כל כפתור ופסיק במכונית בהתלהבות מידבקת. אני לא מתה על הרצאות פרונטליות, אבל מה ששמעתי מעומר היה מרתק באמת.

 קודם כל, למפלצת היפה שעמדתי לקבל לידי יש 200 כוחות סוס הממתינים לפקודתי. שנית, היא מצוידת בשני קלאצ'ים. לא, לא שתי דוושות קלאץ' (אין אפילו אחת – היא אוטומטית), אלא בשני מנגנונים להעברת הילוכים שעובדים לסירוגין. משמע, בעוד שקלאץ' א' מעביר מהילוך ראשון לשני, קלאץ' ב' כבר מתכונן להעביר מהשני לשלישי. עוד למדתי שמדובר בדור החדש של ה-TT, שהושק ב-2006. המכונית המקורית, שהושקה לפני כעשור, אמנם הממה את העולם ביופיה, אבל התנהגות הכביש שלה לקתה בחסר, נאמר זאת כך. בחדשה הוכנסו שיפורים רבים, בטיחותיים ואחרים, ואכן, כבר ברגע שהתיישבתי במושב הנהג הרגשתי ביטחון עצום. חידוש גדול לפחדנית שכמותי. 

ובכן, כמו כל מכונית קופה טובה, המושב באאודי שואף להתקרב לכביש ככל האפשר. אני לא חובבת את פוזת הנהיגה הזאת, ומשכתי במנופים כה וכה עד שהתרוממתי בחמישה סנטימטרים. בדחילו ורחימו שלחתי את עקב מגפי אל דוושת הגז המאורכת והייחודית, ומיד הרגשתי: זה הולך להיות כיף אדיר. למעשה, זה כבר. המהנדסים המחוננים של אאודי כנראה לא חשבו דווקא על הכבישים הפקוקים של רמת גן בואכה הרצליה כשתיכננו לה חרטום קל במיוחד ומנוע מופלא שכזה, אבל היא לא התרגשה וגירגרה את דרכה בנחת מרמזור לרמזור, אדישה למבטי ההערצה שהורעפו עליה מכל עבר. היא מגיבה כל כך מהר לכל מחווה קלילה של הנהג, עד שלפעמים נדמה שבין יתר המכלולים שלה הותקן גם מוח טלפתי, קורא מחשבות.

 אחרי שחזרתי הביתה והחלפתי את המגפיים לנעליים נוחות, צירפתי אלי את יוני, חובב המכוניות, ויצאנו לתור את הרי ירושלים. הכבישים היו כמעט ריקים, הסיבובים חדים, ואנחנו היינו מאושרים עד מאוד. האאודי, לעומת זאת, היתה צייתנית אבל עשתה קצת פרצופים. קטן עלי כל זה, אמר לנו המנוע המגרגר שלה. איפה האוטובאן של מולדתי, שם אוכל להגיע למהירות שלה נועדתי? ומה זה כל השמש הזאת?

 למחרת, החלטנו לבדוק כמה מהר אפשר לנסוע בלי לחטוף דו"ח. מאוד רציתי לנסוע לאילת, אבל זה שלצדי רצה לחזור הביתה מוקדם. אז בחרנו בדבר השני הרחוק ביותר – צוק מנרה. עלינו על כביש שש, עוקפים בששון את כל המאזדות והג'יפים אך משתדלים לא לדהור. הכביש נגמר מהר מדי, למרבה הצער, ונאלצנו לחזור למהירות מקובלת יותר בארצנו. ובכל זאת, עשינו את המסע מהרצליה ועד קצה המדינה בשעתיים.

 עלינו אל מנרה בכביש נוף הרי נפתלי, חלקו דרך עפר, כולו מגביה עוף בשיפועים חדים. ואני, פחדנית ידועה שכמותי, לא חששתי לרגע.  טוב, האמת שנלחצתי מדבר אחד – שהאאודי תתלכלך באבק. יפהפיה שכמוה לא נועדה לעיטורי בוץ שבעלי ג'יפים אוהבים להתגאות בהם. עלינו ועלינו, מולנו נפרש כל עמק החולה ומעבר לו – רמת הגולן והחרמון. אכן נוף מרהיב, שהיה כמעט שקול לחמוקיה המשגעים של המכונית שהתמזל מזלנו לנסוע בה.

לבסוף הגענו אל צוק מנרה, שמציע מגוון אטרקציות: רכבל, מזנון, מתקנים מתנפחים והרבה צווחות של ילדים. עשינו הפסקה לבייגלה ותה, בצל הרכבל, וחזרנו אל הפלא האמיתי, הפעם בדרך למטה, אל ראש פינה. אחרי תדלוק קל המשכנו וירדנו אל הכנרת בכביש 90. עברנו ליד השלט החביב עלי, שמכוון אל "הר האושר", והרגשתי שגם אם אני יורדת אל מתחת לפני הים, גם אני נמצאת היום בפסגת אושר. כל נגיעה קלה בדוושת הגז פשוט שיחררה פולסים של תענוג במעלה הגוף. יום מושלם.

 כשהערב ירד ותפס אותנו במצפה נטופה, התחילה לחלחל אלינו ההכרה שמחר כל זה ייגמר, שנצטרך להיפרד מכל האושר הזה לתמיד, או עד שנחסוך בצד 385 אלף שקל. הסתכלנו זה בזו, והאאודי דיברה אלינו מתוך גרגורה העמוק, וידענו שלא ניתן לזה לקרות.

 חזרנו אל הגבול, חצינו אותו בקלילות כמו בסרט של ג'יימס בונד, וללבנונים שרצו לעצור אותנו פשוט הענקנו סיבוב קצר במכונית. הלאה לסוריה, שם זרקו עלינו פרחים ברחובות, ולאיסטנבול, והנה הגענו ליבשת של האאודי שלנו, ומשם גלשנו עוד קצת, לבוואריה. סידרו לנו תעודות מזויפות של טורקים, מזל שכולנו הערבים נראים אותו דבר. אני עובדת בעיתון, בדיוק כמו בישראל. אמנם בניקיון, אבל לא נורא. לאט לאט נשפר את הגרמנית ונתקדם. העיקר שיש לי פה חניה לאאודי. בימי ראשון אנחנו מתלבשים יפה ויוצאים לטיול שורשים, על הכביש המהיר, משתלבים בין שלל הנסיכות המקומיות. יום אחד, כשנעשה כאן חיל, אולי נביא לה אחות. 

פורסם בגליון ינואר של מגזין TheMarker Woman