אני כלואה בטקסט של אשה-אשכנזייה-משכילה. לא היתה לי ברירה. נולדתי לתוך הטקסט הזה. אני רואה את קירות התא שלי מבפנים. שכבת הסיד לא מצליחה להסתיר את גסות הטיוח. הכתובות שעל הקיר הן סיסמאות של פחד ואשמה. אינספור בני אדם שגם הם היו כלואים בתא הזה שרבטו מילים וקשקושים, כתבו את שמם ולעתים הוסיפו לידו את התאריך, העברתי שעות ארוכות בקריאת הקלישאות והקללות, כדי להפיג את השעמום. למדתי להכיר אותן בעל פה: את "הרצל אמר: לא אמרתי הרצל אמר, 1897", את המילים: "קוממיות", "עם ישראל בארצו", "פה בארץ חמדת אבות", את מה שכתבו דורשי השלום, מפריחי היונים, בעלי התקווה בת שנות אלפיים, היו אוהדי הפועל ושרופי מכבי, שמוצניקים, קיבוצניקים, מלח הארץ. המילים שלהם מילאו את הרווחים, התנפחו בחלל התא כמו בלונים. מילים להגנה עצמית, סופגות זעזועים, כריות אוויר. מילים מתגוננות וצדקניות, מילים דורשות ותובעניות אך גם מתבצרות ונצורות. הן התהדקו סביבי ואני, שבויה שלהן, שיננתי אותן שוב ושוב. הפכתי לעוד קלישאה.
|
nilibek
בתגובה על ליצן רפואי
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תתנחם בזה שיש קלישאות עוד פחות נעימות.
אני קלישאה מיום שעמדתי על דעתי. רק עכשיו אני מנסה לצעוד הצידה, או אחורה, ולהביט על "זה". על "אני" הזה.
לא נעים, מה אגיד לך.
אצלנו "קוממיות" אצלם "מוקוומה? " ( משהו כזה.התקוממות/התנגדות )
מצאתי את עצמי שר עם החמאס והחיזבאלה.זה מדבק.
א
אם את כלואה בתוך טקסט
את צריכה עורך דין טוב
ובמקרה סיימתי עכשיו משפטים....
רוצה שאייצג אותך?
סעי לכמה ימים לנתניה.
זה יעבור.
איך לך מושג כמה שזה ברור לי , למה אמרת את זה בכלל, ולמה דווקא עכשיו!
אויש... אויש... חיצ'קנת אותי....
(ככה אצלנו בצ'כונה אומרים שאהבתי)