מאחורי הקלעים
בלוג אישי בנושא אומנות, תיאטרון, תקשורת ואקטואליה
פוסטים פופולאריים
-
הבית במזא"ה 65
25/5/08 | 1224 צפיות
-
יום הבוחר - עבודה VS מרצ
9/2/09 | 1003 צפיות
-
צור יגאל לא קיימת בקפה דה-מרקר
13/8/08 | 1513 צפיות
-
בעלי בצו 8
13/1/09 | 862 צפיות
פוסטים אחרונים
- יום הבוחר - עבודה VS מרצ 9/2/09
- בעלי בצו 8 13/1/09
- צור יגאל לא קיימת בקפה דה-מרקר 13/8/08
- הבית במזא"ה 65 25/5/08
בעלי בצו 8
| היום החאמס ירה טיל גראד לעיר גדרה. זה הזכיר לי את מלחמת המפרץ בשנת 1991 שגרנו בבני-ברק ואמא שלי שלחה את אחיי ואותי לאחותה, דודתי אסנת, שגרה במושב מישר בפאתי גדרה, כדי להיות מוגנים מטילי הסקאד, והיום התהפכו היוצרות. מרכז הארץ הוא מקום מוגן ובטוח. 45 דקות נסיעה מערים שבהן שוררת מלחמה.האם אפשר לשתוק על ירי טילים במשך 8 שנים בערים וישובים בעוטף עזה? האם זה נורמאלי לגדל ילדים תחת איום מתמשך? פעם ראשונה מזה שנים רבות – מדינת ישראל אמרה - לא עוד! ויצאה למבצע שמטרתו – הגנה על ישובי הדרום, והחזרת השקט והחיים הנורמלים למסלולם, כמו בכל מדינה מתוקנת שאינה מוכנה להבליג על ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית. חובתנו הדמוקרטית להגן על עצמנו וגם להשמיע קולות אחרים שמתנגדים למלחמה, אבל צריך לתת למבצע הזה להשיג את מטרותיו. 4 אמהות, שמחו נגד הישיבה של צה"ל בדרום לבנון אחרי אסון המסוקים התעוררו 15 שנה אחרי מלחמת "שלום הגליל", וגם המחאה נגד מלחמת ויאטנם הגיעה אחרי תקופה ארוכה של לחימה. שני הצדדים רוצים לחיות, הישראלים והפלסטינים. בשני הצדדים רוצים לחיות בכבוד ולפרנס משפחות, לגדל ילדים באהבה, ולחיות חיים שקטים נטולי דאגות ופחד מתמשך. כולם רוצים לחיות ב-20 אלף קמ"ר במזרח התיכון הלוהט הזה – והמנהיגות שלנו חייבת למצוא פיתרון למצב. ובתוך כל הבלגן הזה, אני יושבת לי ספונה בבית ודואגת לעומר בעלי שנקרא בצו 8 למילואים. בשבת עזרתי לו לארוז בגדים וחפצים בתיק גדול ובערב הסעתי אותו לבסיס ליד קיבוץ משמר הנגב בלב דואג. רבתי איתו שאני לא רוצה שהוא יצא למילואים, ובכיתי ועשיתי לו סצנה כמו לקוחה מדרמה קורעת לב בתיאטרון, אבל עומר אמר שזו חובתו הלאומית, ואם הוא לא ילך, מי ילך? ממש מלח הארץ יש לי בבית. אני מעדיפה מלח שולחן. כשהגענו לבסיס ראיתי מרחוק את המח"ט שלו, וצעקתי לעברו:"תשמור על בעלי, אני רוצה אותו חזרה בבית", והמח"ט צחק לעברי "עומר צריך לשמור עלי!". כל הדרך חזרה הביתה בכיתי, הדמעות לא הפסיקו לרגע, זה היה בלתי נשלט, וכל הלילה לא נרדמתי...בנתיים אנחנו מדברים כל יום, והוא נמצא באימונים, אבל אני מתפללת ומייחלת שהמבצע יסתיים ואהובי ישוב הביתה בחזרה אלי.
נכתב ביום רביעי 7.1.09 פורסם בידיעות תל אביב, בשישי 9.1.09 |
תגובות אחרונות
-
פרופ' רשתות
בתגובה על יום הבוחר - עבודה VS מרצ
-
אי מתוק
בתגובה על קליפ "כנר על הגג" בתיאטרון קאמרי של תל אביב
-
ליאת z
בתגובה על בעלי בצו 8
-
ליאת z
בתגובה על צור יגאל לא קיימת בקפה דה-מרקר
-
ליאת z
בתגובה על הבית במזא"ה 65
-
אורלינה
בתגובה על לפעמים המוסך הוא רק תירוץ
תגובות (9)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אפרתי היי,
אוהבת אותך. כאב לי לקרוא על מה שעברת, ותודה לאל שהמלחמה הסתיימה, ועומר בטח חזר בשלום.
אני לא יודעת מה היה יותר טוב- לפוצץ אותם מאסיבית מהאוויר, ללא אבידות מצידינו, או להכנס פנימה יותר עמוק - מה שהיה אולי נותן לנו אוויר לזמן ממושך יותר, לא לכמה ימים כפי שנוכחנו?
מה שבטוח - הממשלה הבאה נשארה עם בעיה לא פתורה: האויב שקם עלינו ושמטרתו השמדתנו הסופית (ולא שלום אבו עלי כפי שעדיין מדמיינים לעצמם כמה אווילים בתוכינו) לא מתכוון לעשות שום שלום.
כנראה שנגיע לשלום רק בעוד כמה דורות. בינתים עלינו להתחזק.
ואני מאחלת לך שתהיי חזקה, ושחייכם המשותפים יהיו טובלים בדבש.
מגיע לך הכי טוב שרק אפשר.
שלך, עליס
אפרת יקרה,
מקווה שבעלך חזר בשלום מהמלחמה הזאת. הזדהיתי עם החששות שלך כשיצא למלחמה.
על חוויותי ממלחמת המפרץ הראשונה שהזכרת כאן כתבתי בפוסט שלי: "פליטים". אשמח אם תקראי.
שולחת לך כוכב שיאיר את יומך,
טלי
מחזיקה אצבעות שיגמר מהר.
בנות יקרות תודה לכולכן על החיזוקים!
זה עוזר לי מאוד!
שיהיה לנו סוף שבוע שקט.
אמן!!!!
יקירתי, היי חזקה !
אני יודעת שאת יכולה...
שולחת חיבוק חזק.
אורלי
מפחיד. עצוב. שיגמרררר כבר...
כשזה בא ממך זה מקבל משמעות אחרת לגמרי...
מחזיקה אצבעות שייגמר מהר ושיחזור אלייך בריא ושלם.
אפרת יקירתי
ריגשת אותי מאוד! אני מאחלת לך שבעלך יחזור אלייך בריא ושלם בקרוב. שאלוהים ישמור על כל הלוחמים האחרים שמגנים על המולדת שלנו, ונלחמים ברגעים אלה את מלחמת הצדק שלנו.
אני רוצה לחזק אותך, ושולחת לך חיבוק ו
אושרת
אחי מגוייס כבר שבוע וחצי.
מאתמול בצהריים הוא בפנים. ילדה בת שנה בבית, בת זוג דואגת, אמא ואבא מיואשים ואחות אחת שמתכווץ לה הלב.
שבועיים לפני שגוייס בצו 8, שירת חודש בשומרון, חזר לשבועיים ו...שוב.
מאתמול הוא בפנים. אמא שלי, סמל האופטימיות אמרה לגיסתי ולי - בנות, הכל בסדר ואנחנו לא דואגות. הכל היה בסדר ויהיהי בסדר. מאז אני אופטימית אבל עד הלילה בו אני מתעוררת בחלומות ביעותים.
אני רוצה להיות אגואיסטית - למה אח שלי? למה חודשיים כל שנה? אולי די? אבל הוא בשלו: אם לא אני אז מי? מוכר לך?
אה, אני גם חושבת שקונספט המלחמות פשט מזמן את הרגל. מזמן. טוב לא יצא מזה.