| היום החאמס ירה טיל גראד לעיר גדרה. זה הזכיר לי את מלחמת המפרץ בשנת 1991 שגרנו בבני-ברק ואמא שלי שלחה את אחיי ואותי לאחותה, דודתי אסנת, שגרה במושב מישר בפאתי גדרה, כדי להיות מוגנים מטילי הסקאד, והיום התהפכו היוצרות. מרכז הארץ הוא מקום מוגן ובטוח. 45 דקות נסיעה מערים שבהן שוררת מלחמה.האם אפשר לשתוק על ירי טילים במשך 8 שנים בערים וישובים בעוטף עזה? האם זה נורמאלי לגדל ילדים תחת איום מתמשך? פעם ראשונה מזה שנים רבות – מדינת ישראל אמרה - לא עוד! ויצאה למבצע שמטרתו – הגנה על ישובי הדרום, והחזרת השקט והחיים הנורמלים למסלולם, כמו בכל מדינה מתוקנת שאינה מוכנה להבליג על ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית. חובתנו הדמוקרטית להגן על עצמנו וגם להשמיע קולות אחרים שמתנגדים למלחמה, אבל צריך לתת למבצע הזה להשיג את מטרותיו. 4 אמהות, שמחו נגד הישיבה של צה"ל בדרום לבנון אחרי אסון המסוקים התעוררו 15 שנה אחרי מלחמת "שלום הגליל", וגם המחאה נגד מלחמת ויאטנם הגיעה אחרי תקופה ארוכה של לחימה. שני הצדדים רוצים לחיות, הישראלים והפלסטינים. בשני הצדדים רוצים לחיות בכבוד ולפרנס משפחות, לגדל ילדים באהבה, ולחיות חיים שקטים נטולי דאגות ופחד מתמשך. כולם רוצים לחיות ב-20 אלף קמ"ר במזרח התיכון הלוהט הזה – והמנהיגות שלנו חייבת למצוא פיתרון למצב. ובתוך כל הבלגן הזה, אני יושבת לי ספונה בבית ודואגת לעומר בעלי שנקרא בצו 8 למילואים. בשבת עזרתי לו לארוז בגדים וחפצים בתיק גדול ובערב הסעתי אותו לבסיס ליד קיבוץ משמר הנגב בלב דואג. רבתי איתו שאני לא רוצה שהוא יצא למילואים, ובכיתי ועשיתי לו סצנה כמו לקוחה מדרמה קורעת לב בתיאטרון, אבל עומר אמר שזו חובתו הלאומית, ואם הוא לא ילך, מי ילך? ממש מלח הארץ יש לי בבית. אני מעדיפה מלח שולחן. כשהגענו לבסיס ראיתי מרחוק את המח"ט שלו, וצעקתי לעברו:"תשמור על בעלי, אני רוצה אותו חזרה בבית", והמח"ט צחק לעברי "עומר צריך לשמור עלי!". כל הדרך חזרה הביתה בכיתי, הדמעות לא הפסיקו לרגע, זה היה בלתי נשלט, וכל הלילה לא נרדמתי...בנתיים אנחנו מדברים כל יום, והוא נמצא באימונים, אבל אני מתפללת ומייחלת שהמבצע יסתיים ואהובי ישוב הביתה בחזרה אלי.
נכתב ביום רביעי 7.1.09 פורסם בידיעות תל אביב, בשישי 9.1.09 |