אחת ממטבעות הלשון האהובים על אולמרט הוא לנהל את המדינה. גם הליכוד אימץ את המונח. ההנחה ביסוד הדברים היא שלהיות ראש ממשלה שקול ללהיות מנהל תאגיד עסקי. אחת הבעיות בכלכלת תאגידים היא בעית הנציג. לא תמיד למנכ"ל ולתאגיד יש אינטרסים חופפים. אחת הבעיות הקלאסיות היא שבעלי המניות מעוניינים ככלל במדיניות אדישה לסיכון, בעוד המנכ"ל חפץ טובתו האישית מעוניין במדיניות שונאת סיכון. אחד הכלים לפתרון הבעיה הוא חלוקת אופציות, מה שמעודד מנהלים לקחת סיכונים. גם התומכים בשימוש במידע פנים טוענים שיהיה בכך כדי להקל על הבעיה.

הבעיה הזו קיימת לא רק בניהול תאגידים, אלא גם ב"ניהול מדינה". הבעיה כיום היא שאהוד אולמרט ואהוד ברק הם אוהבי סיכון. משתלם להם לקחת הימור שבהסתברות חצי הם יזכו במאה ובהסתברות חצי הם יפסידו חמש מאות. הם כמו קבוצת כדורסל שמפגרת לקראת הסיום, ולכן משתלם לה לזרוק שלשות. אהוד אולמרט הוא אוהב סיכון, שכן אם הוא יפסיד במלחמה, הרי שמצבו לא ישתנה דרמטית. בין כה וכה הוא ייזכר כראש ממשלה שהפסיד במלחמת לבנון ושהודח בגלל שחיתות. במעמדו הנוכחי בלי המלחמה החדשה היה צפוי לו מקום רע בספרי ההיסטוריה, במשפטו בציבור ואפשר שגם במשפטיו הפלילים. ולכן, הפסד נוסף לא יפגע בו דרמטית. לעומת זאת, אם אהוד אולמרט "ינצח" במלחמה, הרי שמעמדו בספרי ההסיטוריה, בציבור ובמערכת המשפט ישתנה דרמטית ויזנק פלאים. מ"ניצחון" במלחמה הוא ירוויח אישית הרבה מאוד ומהפסד במלחמה יפסיד אישית רק מעט. לאהוד אולמרט משתלם לכן לקחת סיכונים. לכן, אהוד אולמרט בחן גם אופציה של שלום עם סוריה. הוא היה חייב לשנות את מעמדו. זה רציונלי לחלוטין מבחינתו לקחת סיכונים, אם הוא מנסה לקדם את האינטרס האישי שלו. ולכן, לאהוד אולמרט כדאי היה ללכת או על הסכם שלום או על מלחמה. אלא שכעת הוא מכהן בממשלת מעבר, והכלל המטופש בישראל באשמת בית המשפט העליון הוא שממשלת מעבר צריכה להיות זהירה מאוד בהסכמי שלום, אך יש לה צ'ק פתוח לניהול מלחמות.

כך גם אהוד ברק הוא אוהב סיכון. על פי מצבו בסקרים ערב מלחמה, הוא ינחל תבוסה, צפוי להדחה ולהיזכר לא כלוזר נוסח פרס שהפסיד על חודה של נקודה, אלא כמובס בפעם השנייה. לכן, גם לאהוד ברק משתלם להיות אוהב סיכון.

 לכן, כאשר גם ברק וגם אולמרט הם אוהבי סיכון, וכאשר אופצית השלום אינה פתוחה בפניהם בעוד אופצית המלחמה זמינה, תושבי ישראל ופלשתין נמצאים בסכנה שמתממשת בימים אלו ממש. האוחזים בהגה השלטון נוטלים סיכונים שמעבר לכך שהם בלתי מוסריים, הם אינם משתלמים לאזרחים, אך משתלמים להם אישית.