רציתי אהבה בשחקים.

רציתי להמריא מעל הפחד לראות אתכם מלמעלה ולצרוח מהנאה...

לשאת תפילה מהשמים, אל רקיע גבוה עוד יותר ולהתרגש..... המון. 

הכביש היה ריק לגמרי , בוקר של חג, צלילות אוקטוברית כזאת  עם אור מלטף ורוח קטנה וכמעט לא מורגשת, ואני חשבתי איזו ראות מצוינת תהיה לנו כשנביט על הכנרת ממעל, וכמה שונה יהיה לראות אותו בגובה חמש מאות רגל מחופש לטייס.

תשע בבוקר - הגענו בצעדים נמרצים למשרד רק כדי לראות שהוא סגור – כי ראובן שכולם קוראים לו "רובן", שאחראי פה על העניינים החליט לצאת בעצמו לסיבוב על אחד המטוסים, ואני חושבת שוב איזו מדינה קטנה וחובבנית הקמנו כאן. אז ישבנו על ספסלי אבן קרירים והבטנו עליו מלמטה מקווים כל פעם שהנה הנה הוא כבר נוחת ופותח גם בפנינו את הלונה-פארק שלו.

תשע וחצי – רובן פותח את המשרד ואני בינתיים מחכה בטרמינל. דיילת קרקע מנומנמת מקבלת אותי לפי כל כללי הטקס, התיק שלי עובר שיקוף ואני עוברת תחקיר בטחוני. ( כן התיק היה איתי כל הזמן.... לא - לא קיבלתי שום דבר להעביר ) רק שתינו נמצאות בטרמינל ההזוי הזה, שנראה כמו דוגמית מיניאטורית של שדות תעופה אחרים. אני הולכת לשירותים והם רק שלי, נקיים ושוממים, יכולה לבחור איזו דלת לפתוח. לרגע קטן עוברת בי התרגשות חוצלארצית כזאת כאילו עוד דקה אעלה לטיסה  הקרובה  (This is your captain speaking) לאמסטרדם.

שוטפת ידיים ופנים ואמסטרדם נעלמת.

חושבת על האיש והילד שעזבתי בבית, ועל המכתב שהשארתי עבורם כדי שיקראו אם לא אחזור...כן , זאת אני - רואה שחורות, חושבת קטסטרופות, משוכנעת ש-לי זה דווקא כן יקרה.

והנה הוא מגיע עם שני תיקי צד קטנים, וספר טיסה מתחת לבית השחי.( גם הוא לא קיבל שום חבילה להעביר מאף אחד). הדיילת מפהקת אותנו אל דלת היציאה למטוס. מסודרים בשורה כמו מטוסי צעצוע, אנחנו ניגשים לזה שלנו שמפתיע אותי במימדיו הזעירים. אני לא לגמרי מבינה מה אני עושה פה, בזמן שהוא משחרר את המטוס מהחבלים שהוא קשור אליהם (חבלים???!!!??) ובודק כל מיני דברים בכל מיני מקומות כמו רופא מיומן שעורך בדיקה שגרתית.

הדופק בסדר, רפלקסים – סבירים, לחץ הדם יכול להיות יותר טוב... 

עשר וחמישה – אנחנו חוגרים חגורות בטיחות, סוגרים דלתות (דקות מדי לטעמי) ואני שואלת שוב אם זה סגור הרמטית. מרכיבים אוזניות והוא ממשיך בבדיקה מתוך שיגרה אוטומטית. במצבים כאלה, כשהכל כבר סגור ומהודק ונדמה שאין דרך חזרה אני שואלת את עצמי – למה היית צריכה את כל זה?! למה לא יכולתי להישאר במיטה עם ספר טוב, או ללכת לים, ובעיקר - איך יוצאים מפה עכשיו? תראו לי יציאת חירום ומייד! צמד המילים – "לא הפיך" מייבש לי את הפה ואני נחנקת. מקבלים אישור ליציאה לדרך. המנוע מרעיש ורועד ואנחנו מתקדמים בנסיעה איטית, מבקשים אישור להיכנס למסלול. צריך להמתין כרבע שעה , עונים מהפיקוח -  יש אירוע באוויר צריך לחכות שיסתיים האם קיבלת רות?!

 חם...מאד חם... יד אחת מלטפת אותי והשנייה פותחת חלון, שיכנס קצת אויר.והוא נבוך  אני מרגישה את זה. משהו בשפת הגוף שלו מתנצל, חשב שהכול יזרום ללא תקלות והנה אנחנו כבר שעה מתעסקים פה בכל מיני סידורים טכניים, ועכשיו ההמתנה הזו...החלום הרומנטי פוגש מציאות ישראלית דביקה.

אני מביטה ביד שלו, בזרוע החשופה. יש לי חולשה לידיים. את הידיים שלו אני אוהבת. מאד. ואני חושבת לעצמי עד כמה הן לא מרמזות על הגיל שלו, יכלו בקלות להיות ידי עלם צעיר.תחזיקו טוב בהגה ידיים יפות שלי, תלחצו על הכפתורים הנכונים, תסובבו אותם בקלות, לכיוונים הרצויים. אני נתונה בידיו יותר משהייתי איי פעם, אני סומכת עליו ונעים לי להרגיש את זה. 

מבקש אישור להחליף את המסלול המיועד לראש פינה לסיבוב קצר מעל הכרמל, רות. את זה מאשרים מייד מהפיקוח. לי זה דווקא מתאים -  רק שנזוז כבר, אני מאבדת את הסבלנות. 

עשר ורבע, נוסעים לקצה המסלול, אני לוקחת נשימה עמוקה, בדיקת הגאים אחרונה מלמול קודים בקשר והנה אנחנו מתיישרים ומתחילים להאיץ.  המטוס דוהר על המסלול, רועד ומשמיע קולות של גרוטאה אמיתית. הלב שלי מאיץ יחד איתו....ואז הזוית הזאת חדה הרבה יותר ממה שדמיינתי ואנחנו.... באוויר. 

כמה שניות והנה ים בצבע טורקיז וקצף גלים לבן מקשט אותו, אני מחזיקה את היד שלו חזק, לוחצת אותה וצועקת בהתרגשות, זה כל כך יפה... חצי סיבוב ימינה ובתי הזיקוק מתחתינו. מיכלים עגולים ענקיים, אני מנסה לפענח מה אני רואה בעצם - מה יש בתוכם...היד שלי לוחצת חזק יותר, זה כבר הופך ללפיתה כואבת. הקופסא המעופפת הזו מרגישה לי פתאום כמו נייר. אני עפה בתוך נייר. ללא מעטה, ללא הגנה, ללא בסיס. והנה זה מזדחל בתוכי ומשתלט לי על כל הגוף, שוב זה מגיע משום מקום , משדר תמונות למוח שלי ומייבש לי את הגרון: אני רואה איך אנחנו צוללים במהירות ומתרסקים לתוך המיכלים הללו וחומר חומצי ירוק ואכזרי מעכל אותנו עד שלא נשאר מאיתנו זכר.

הפחד גואה ומציף אותי אני חייבת לברוח.

 "רוצה להפסיק?", "רוצה שנחזור?" הוא שואל אותי בדאגה מהולה ברחמים

 והלב שלי דופק-כן-לא-כן-לא –כן-לא-כן-לא-

הרגעים האלה, החמקמקים, בהם אפשר לקחת החלטה ברורה ומיידית. צומת אמיתית לפני ואני רק צריכה לומר מילה וכבר הבחירה מתממשת. זה פשוט ומסובך להפליא..