מישהו דאג להזכיר לי מדוע אני רוצה להמשיך להיות עצמאי, מדוע העבודה עם "בוס" טיפוסי, בינוני, ממוצע, חסר מעוף וקשה עורף לא ממש מרנינה את ליבי. הוא ישב על כסא עור רחב בחדרו העצום, כמו "אפנדי", נתן לי לחכות שלושת רבעי שעה בזמן שהוא ניהל small talk עם מישהו אחר. לא רציתי לשמוע את חוכמותיו, אבל קולו העבה עבר אפילו דרך סדיני הזכוכית שעטפו את משרדו. הפגישה נקבעה לשעה שבע בערב וכשנכנסתי אליו, הוא לא ניסה ללחוץ את ידי כלל וכלל, לא הזמין אותי לשבת, התיישבתי לבד ומפיו נשמע המשפט: "חיכית לי, נו, לא הייתה לך בררה". חשבתי לעבוד איתו ביחד כעצמאי, joint-venture, על פרויקט טכני/אדמיניסטרטיבי, המטרה הייתה לנסח שיטות/גישות, דרך ופתרון של פרויקטים חזרתיים, מבנים דומים במהותם, החל מהקונספט ועד לפרט האחרון. לא התכוונתי להצטרף למשרד שלו כשכיר, אבל הוא כנראה חשב שהוא כל יכול. הוא מיד אמר לי שאני יכול לשכוח מלהישאר עצמאי והרחיב אודות אדריכלים אחרים שלא אהב וזאת בגלל רצונם להיות קצת חופשיים. הוא דאג לומר שאהיה במשרד כל השעות ולא אוכל לצאת אפילו לעיתים רחוקות, לפגישות הקשורות לפרויקטים אחרים שיש לי. הוא דרש לקטוע את חיי, את כל הפרויקטים שאני עובד בתכנונם ועיצובם באופן עצמאי. מכיוון שהוא שם לב שלמדתי ועבדתי בחו"ל וכנראה הקנאה קיננה בו, הוא הדגיש כי גם הוא למד בחו"ל ומכיוון, כפי שדאג לציין בגאווה לא ברורה, שאינו שולט בשפה האנגלית, למרות לימודיו בארה"ב באוניברסיטה מפורסמת כפי שאמר, הוא החליט שגם אני לא שולט בשפה זו. אני מניח כי הוא חשב שאם גאון כמוהו לא קלט את השפה, אז איך אדם אחר יכול לעשות זאת. "נו, אני קיבלתי תואר שני בבוסטון ואני לא שולט באנגלית, אז אתה בטח חסר כל ידע, למה אתה כותב שאתה שולט באנגלית?!", אמר, צעק עלי. השבתי לו: "אפשר לעבור לשוחח בשפה האנגלית". "לא , לא" הוא השיב ברעדה. "לכתוב בעברית אתה יודע?!", שאל, קבע , אמר. הפעם כבר לא עניתי. שניים מעובדיו, ששוחחו איתי כאילו בידידות ומפי אחרים נודע לי שהם ממש לא נהנים לעבוד עם ה"בוס", שתי "נשמות" טובות אלו, שעבדו איתי בעבר באחד המשרדים שבהם עבדתי לפני שנים, כנראה פחדו משינוי, מתחרות, הם מצאו דרך לתת לבוס שלהם רקע דמיוני, רכילות מרושעת וסיפורים שנועדו להכפיש את שמי. הם התנדבו לעשות זאת עוד לפני שהגעתי לשיחה עם הבוס שלהם. הבוס שלהם שאב, לעס, אכל כל מילה שאמרו ומילא את כרסו בלכלוך מילולי זה, הוא בא על סיפוקו. הוא דאג לצטט אותם, ללא פסקי זמן, שוב ושוב, מילה במילה. בסוף הוא שאל "מה יש לך להגיד?", כאילו אני נמצא באיזה טריבונל. זה הזכיר לי את הויכוחים והסכסוכים הבלתי פוסקים שיש במשרדי האדריכלים, בין האדריכלים השכירים לבין עצמם, כמו תולעים החיות בתפוח רקוב. הסברתי לו שאני אדם שחושב בצורה עצמאית ואיני חייב להסכים לכל דבר, יש לי דעה שאני מביע אותה, וכשצריך אני אפילו מתעקש. הבוס העגלגל לא ממש אהב את זה, רק הוא מגיב ורק לו מותר לצעוק. "נכון שאני תמיד צועק עליך?" שאל את זה שישב לימיני, "הסברת לו את התפקיד?" צרח לעבר אדריכל כלוא אחר שישב לשמאלי. הוא לא חשב שצריך לשוחח איתי קצת בפרטיות, הוא היה בטוח שמותר לו לגעור ולהתעלל בכולם בכל מצב, כולל אנשים שאינו מכיר, כמוני. הבוס הרודן אמר לאדריכל השפוט שישב לימיני ונראה מסכן ועלוב בגין גורלו שזימן לו עבודה עם אדם כזה, "טוב, דבר איתו בקשר לשכר!", לאדריכל שישב לשמאלי הוא אמר: "טוב, תבקש ממנו שמות של ממליצים!". כאן הייתה לי אפשרות לומר לו מה אמרו עליו אדריכלים שעבדו אצלו, והם אמרו לי. יכולתי גם להזכיר לו את קשריו עם ראש ממשלה אחד ומה פורסם על זה בעיתונות. יכולתי גם להזכיר לו מה אומרים עליו אדריכלים אחרים שעבדו איתו כשהוא עוד היה שכיר במשרד של אדריכל שלימד בחו"ל במוסד שבו הוא למד וכיצד נסללה דרכו שם. לא אמרתי לו את הדברים שאני יודע עליו. שאלתי אותו אם אני יכול להגיד משהו. הוא ענה לי "אתה רוצה לדבר, מה כבר יש לך להגיד?!" עניתי לו ש"זה לא מתאים לי ואני יורד מהעניין". היה שקט בחדר, הלם, אלם. יצאתי בשמחה ממקום שהיה חוסם אותי, נועל אותי. "איך זיהית כל כך מהר את אופיו התוקפני של "הבוס"?" שאל אותי האדריכל שישב לשמאלי, ליד דלת היציאה, הרחק מאוזנו של "הבוס". תל אביב בלילה. צילום: יוסי מטלון |