היא יודעת לראות את הניוון קורה בזמן אמת. תהליכי הבלאי שמתרחשים בשולחן המטבח המתנדנד, הסדקים שיוצרים ורידים בחרסינה של ספל הקפה כשהם מתרבים ומתפשטים, התאים המתים שנושרים מגב כף ידה המחזיקה בידית הספל שתחזיק מעמד עד שתישבר בבת אחת, יום אחד. 

היא יודעת שהוא מחלחל בתוכה באיטיות ובזמן אמת. פעם הוא היה רק רעיון. אידאה. עכשיו הוא כבר תחושה. הוא טעם של ממתיק מלאכותי בלי טעם לוואי. סוכר כבר לא יחלחל בה וגם לא דבש. היא אלרגית אליהם. לא יהיה לה את דבשו, אבל היא לא תסבול מעוקצו, וגם זאת נחמה.