אני, אמא ל-2 בנים מקסימים. דואגת למשפחה הקטנה שלי ולאחי הקטן (שכבר די גדול מעל 20)

איבדתי את 2 הורי בשנתיים האחרונות. אמא שלי ז"ל נפטרה לפני כשנתיים ואבי ז"ל נפטר שנה וקצת אחריה.

לא חשוב מה אני יעשה. כמה יעשה. כמה ידאג. כמה יטפח. כמה יעשה.

תמיד בסוף אני נשארת יתומה.

כשהייתי קטנה, נורא הפחידה אותי המחשבה על בית היתומים, מאד כאב לי שישנם המון ילדים שגדלים שם, ללא הורים, ולא משנה מה הם יעשו הם תמיד ישארו יתומים. גם אם תאמץ אותם משפחה נהדרת עדין הם ישארו יתומים. במילה יתום יש את האותיות ת ו- מ ("מות").

כולם אומרים שאם הזמן הכאב יעבור, או יהיה יותק ל בלעדיהם. אבל לא. החור גדל וגדל. הכאב גובר וגובר. הגעגועים לשמוע את קולכם. החיבוק. הצפייה לראותכם. אני משתדלת להיות חזקה, לא להישבר - כי הבטחתי שאני אעמוד כמו עץ איתן ואגן בשתי ידיי על משפחתי, על אחי, על בעלי היקר מכולם. הבטחתי לך אבא שלי, יקר שלי, אהוב שלי - שאשאר חזקה ואתגבר על כל פחדיי. אבל עצוב לי והנחמה היחידה שנשארה לי, זה שאתה עם אמא. שהיא לא לבד, שאתה לא לבד. שאתם ביחד. לא לבד. אז גם אנחנו כאן ביחד. לא נפרדים. אבל תמיד אני נשארת יתומה.