כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    nomen omen

    השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית

    כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד

    והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן

    © כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.

    ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
    ותודה

    ארכיון

    קול אחר משדרות - נעמיקה ציון

    23 תגובות   יום רביעי, 14/1/09, 18:41

    קבלתי במייל ואני מעבירה כלשונו:

    יומן מלחמה משדרות

    החלטתי לשתף אתכם במאמר שכתבתי בשבוע שעבר המבטא חלק מהקולות של קבוצת 'קול אחר' משדרות. הוא נשלח להארץ אבל די באיחור אחרי שהמוסף נסגר, ואולי עוד יתפרסם בחלק ב' או ב- YNET.

    בימים שכל כך קשה לסדוק את השיח התקשורתי (ראו מקרה אריה ארנון שלא הצליח לפרסם את מאמרו בשום עיתון, הסרת המאמר של אורן יפתחאל מווינט אחרי שעה וכו') - יש משנה חשיבות גם לקול האחר.

    בכל אופן, מאז יום ה' הוא רץ ברשת, עלה להרבה אתרים ותורגם לכמה שפות. עשרות מכתבי התמיכה שאני מקבלת מאד מחזקים, ומלמדים אותי שהקול הזה אינו בודד לגמרי. 

    יש להניח שלא תסכימו עם הכל, אבל זהו ביטוי נאמן לסערת הנפש שאני מצויה בה בשבועיים האחרונים. ראו:  

    התנצלותי לכל אלו שכבר קיבלו אותו בערוצים אחרים.

    נייחל לשקט,

    נעמיקה



    מאת: נעמיקה ציון, שדרות, חברה בקבוצת 'קול אחר', 8.1.09

    "אני מדבר עם אנשי שדרות ולכולם חזר הסומק ללחיים", התרברב פואד אצל רזי ברקאי ביום השני למלחמה. "ככל שהמהלומה כבדה יותר - כך מתרחב הלב". אז זהו, שלא כולם פואד, לא כולם. וגם אם אני קול בודד בשדרות רבתי, ואני לא – מן הראוי שישמע.

    לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים - הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול "התמונות שמדברות בעד עצמן". מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר?.

    לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגנו אל אותו מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן.

    אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונה לאזרחיו. אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחים פשוטים משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת 'קול אחר' משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי אל ליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים, הם קרעו תחת נטל המצור. בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כי בעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד שוקעות המחוות האלו אל מצולות היאוש והדם.

    אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולות הרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהם שהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כשחברי לקבוצת 'קול אחר' מותקף ע"י תושבים בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח"כ מקבל טלפונים אנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקול האחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא את מחיר הפחד.

    מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שלעולם לא ביקר בקונצרט, אבל הפצצות צה"ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותי המראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו.

    מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש, להזדעזע, לחוש אמפטיה. תחת מילת הקוד 'חמאס', מייצרת עבורנו התקשורת דמון אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם.

    זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס, וקבורת הציווי היהודי האציל: "בנפול אויבך - אל תשמח". זהו מוסר שהזדהם כל כך ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך.

    בפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עלי היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

    ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?

    וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה בכל הקלישאות: אין עם מי לדבר, מלחמת אין ברירה, תנו לצה"ל לסיים את "העבודה", זבנג וגמרנו, למוטט את החמאס ומי לא רוצה שלום. שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור.

    ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי קול אחר' מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץ הזלזלנית של העיתונאי התורן: "אתם לא חושבים שאתם נאיבים?". איך קרה שאופציית ההידברות והדיאלוג וניהול מו"מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו, הפכה מילה נרדפת לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבונית ורציונאלית ואולטימטיבית?. שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע? צה"ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית.

    קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה"ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעיד את קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצא לעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים את טובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה "צודקת". לפנות ערב אנחנו מצליחים בקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז, אין אוכל, אין לאן להימלט. ורק מילותיה של נ. בת ה-14 שבית ספרה הופצץ וחברתה לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל שהצליחה אמה לשגר אך בקושי: "עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם", לא יוצאות לי מהראש. לא סומק פושט בלחיי, פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על ליבי, והלב צר מלהכיל.

     

     

    .

    וגם.. בקשה:

     

    כ-25,000 אנשים בעזה ישנים בבתי ספר של אונר"א, בהם כ-9,000 ילדים, והם
    זקוקים לשמיכות.

    אם יש לכם שמיכות שאינכם צריכים (או גם בגדים וצעצועים, אבל בעיקר
    שמיכות) - אנא העבירו אלי עד יום רביעי (14/1/09), כדי שנוכל לשלוח אותם
    לעזה במשאית שמתואמת להיכנס ביום חמישי.

    צרו בבקשה קשר עם חגית עופרן על מנת לתאם: 054-4556052, או באימייל ofranh@zahav.net.il

    אנא הפיצו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/1/09 11:40:

      הם גדלים על שנאה, וגם אצלנו, אולי קצת פחות, נכון, בעיקר כי לנו יש חיים ואנחנו לא נכבשים, אבל השנאה גוברת וזה נורא.

      והרי זה בדיוק מסע החימוש שעלינו להפסיק באיזשהו אופן, בלתת להם לבנות חיים שיהיה חבל לוותר עליהם, שלא תהיה מוטיבציה לשלוח לתוך התופת ילדים שיגדלו כבוגרים כועסים מתוסכלים שמוכנים למות למען רעיונות ונקמות

      .

      כי מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך, ואנחנו לא במצב הזה, אנחנו הצד המדושן בסיפור, לה שיש להם מה להפסיד ולא רוצים, ולחלקנו גם יש הרבה פחות למה

      .

      ו.. זכרון - בדיוק כעת לפני 18 שנים החל מבצע "Desert Storm" ב־17 בינואר 1991, בשעה 2:30 שעון בגדד בהפצצות מסיביות מהאוויר של הכוחות העיראקיים בכווית, ושל מטרות בעיראק.

      בזמן הזה העיראקים שיגרו כתגובה טילי סקאד על מטרות בישראל ובערב הסעודית.

      אני זוכרת - בדיוק עם כניסת היומולדת שלי, אה, בלילה 

       

      זוכרים את ערכות המגן המגוחכות, את מסכות הגז ומזרקי האטרופין ואיטום החדרים בניילון, את כמויות המסקינטייפ והסמרטוט הרטוב לאיטום הפתחים? 

      יממה אחרי פתיחת המלחמה הגיעו הסקאדים, עם ראשי נפץ קונבנציונלים, ששוגרו לעבר גוש דן, מפרץ חיפה והנגב.

      39 טילים נפלו, אולי תגובה על הפצצת הכור האטומי ב- 1981.

      זוכרים את סוללות הפטריוט שהוסבו ליירוט טילים? אלו שלא רק שלא מנעו פגיעת סקאדים (שחלקם התפרקו באוויר) אלא אף נפלו באזורים עירוניים וגרמו נזק?

      זוכרים את העזיבה המסיבית של תושבי המרכז? את הבהלה?

      עשרות אזרחים נפגעו משימוש לקוי במסכות גז, ונהרג אדם מהתקף חרדה.

      טווחי הטילים לא מצטמצמים עם השנים.

      ומה למדנו?

      האם אי פעם נלמד?

        17/1/09 10:15:
      מודאגת שילדי הפלשתינאים ישנאו אתכם היום  יותר מאתמול? אני מודאג יותר מכך, שילדינו שלנו ישנאו את הערבים. מרגיש את המגמה הזו כבר מספר שנים. הסיבה לכך נעוצה בין היתר גם בקיצוניים בשני הצדדים. הבעיה שישראל צריכה לטפל בשניהם. בצד שלנו הדמוקרטיה עדיין חזקה ומסוגלת לכך . בצד הפלשתינאי אנו מטפלים עכשיו.
        16/1/09 17:13:


      אין ספק שהמצב מאד סבוך כיום אחרי כל השנים

      ואין ספק שכמדינה המגינה על תושביה איננו יכולים להסכים לירי תמידי על ישובים ותושבים

      אולם מה שנעשה שם, העובדה שלא נשאר בית ומשפחה שלא נפגעו.. מזעזע.. ואנחנו נשלם את המחיר המסלים והולך בעתיד (הלא רחוק) ושוב ושוב ושוב ושוב, וכל פעם הטווחים יגדלו ואמצעי הלחימה ישתכללו והאימה רק תגבר

       

       

        16/1/09 15:54:
      בסופו של עניין תמיד חוזרים ל"קונספירציית המצור הישראלי הנורא". אם המצור היה כל כך הדוק, כיצד הצליח להכניס עשרות טונות של תחמושת. לשם כך צריך אוניה וקונטיינרים גדולים המועמסים על משאיות גדולות עוד יותר. בנוסף אם הם מגיעים למרכזי אוכלוסיה הם מתחילם להתפוצץ בין חברינו. שמעי גל. אני תמכתי בהסכם אוסלו. שם היה רשום שלא מנסים לפתור את הקונפליקט באלימות. שם חתמו על כך שיהיו לפלשתינאים רק כוחות שיטור עם מספר מוגבל של כלי נשק לשמירה על סדר בקרב אזרחים. אלה שהתנגדו להסכם הסתובבו עם שלטים עליהם נרשם "אל תתנו להם רובים". אני עדיין חושב שההסכם היה נחוץ וטוב שנחתם. אולם אין אנו יכולים להסכים שירו עלינו טילים. ניסינו לשכנע. ספגנו מספר שנים. המצרים ניסו שוב לשכנע. הזהרנו את האזרחים שיתרחקו ממצבורי תחמושת. ובסוף גם אנחנו יורים. במלחמה זו אני מרגיש שאנו נוהגים בצורה מוסרית.
        15/1/09 14:43:

      צטט: דניאל זיסקינד 2009-01-15 09:43:11

      גל , ישראל עשתה טעויות רבות בעבר ויתכן  ותעשה גם בעתיד . גם אני חושב שניתוח המצב במושגים של: מי התחיל קודם, או למי שיש יותר מה להפסיד מותר לו, אינם מובילים  לפתרון. גם אני ואולי גם את, כמו רבים אחריםפליט או בן לפליטים. בעקבות  אירועי המאה התשעה עשר והמאה העשרים (מלחמות העולם ומה שגרם להן),  נדדו פליטים רבים. מספרם נאמד בעשרות מיליונים רבים בעולם כולו, והם בני לאומים רבים.הפלשתינאים אינם ייחודיים בהיבט זה


      גישה של הסתכלות אל העתיד ולא אל העבר נכונה יותר.  מאחל לפלשתינאים שישקמו את חייהם לא דרך הסתכלות עלי כעל נצר לקולוניאליסטים שהשתלטו על ארצם, אלא מתוך קבלת אירועי ההיסטוריה ומתוך דאגה לילדיהם שלהם. כך נהגו במקרים רבים אומות העולם והגיעו לפעמים אחר מספר דורות אל המנוחה. ההתנהלות הפנאטית הפונדמטאליסטית אותה אנו חווים היא תוצר של שטיפת מוח ואינה קשורה לצדק ולמוסר. היא תמיד הובילה למלחמות.

       

       

      אין ספק שצריך להסתכל אל העתיד ולא לבכות על העבר

      חלק מזה זה לא ליצור לנו דורות עתידים של אויבים נקמניים, תוך התיחסות למי האויב המדובר

       

      וחוצמזה מדובר בהווה, כשעזבנו חד צדדית את עזה בעצם כלאנו אותם בבית כלא גדול וכל עוד יש בעלי אינטרסים להשאיר אותם במצבם הגרוע כדי ללבות נקמה שנאה תסכול וכעס ולא להפוך את עזה למקום משגשג דוגמת סינגפור הזערורית, נניח, יש בעיה

      גם אנחנו יכלנו להתאמץ לשנות את המצב ע"י יצירת קשרי עסקים שיבנו אותם מלמטה, דרך האנשים שרוצים לחיות ולבנות עתיד למען ילדיהם, כאל שיבנו חיים שחבל להפסיד

       

       

       

        15/1/09 13:08:

      יפה אמרה הגברת משדרות ויפה שהבאת את זה

      לצערי קברניטנו מכסים את חוסר אונותם בהררי ברזל ואבקת שריפה

      ומה מתאים יותר להצגה הזו מראש ממשלה שרץ לספר לחבר'ה איך הראה למזכירת המדינה האמריקאית מאיפה משתין הדג

       

       

        15/1/09 09:43:

      צטט: geeee 2009-01-14 23:40:26


      המצור הישראלי בהחלט חלק מזה, אולי לא האשם היחידי, אבל הכיבוש כבר 40 ו.. שנים מרעיל את חייהם ובעיקר את שלנו

      ושוב.. אויבים לא בוחרים, מה לעשות, והאם מעשי הזוועה הלא מקובלים הללו (והאם אצלנו אין?) מפחיתים את הצורך לעשות הכל לשינוי המצב? לקדם ימים שבהם יהיה לרובם מה להפסיד?

      כשאין מה להפסיד מלבד את האזיקים וההשפלה ברור שהולכים להתפוצץ, גם אני הייתי עושה זאת במקומם, אם היה להם מה להפסיד עם הזמן היינו רואים התרככות ולאו דווקא התחמשות

      וקיצוניים מופרעים הרוצים רק לחבל ולהרוס ומנסים להיבנות מזה, אגב, יש בשני הצדדים, בכל המקומות עלי אדמות יש. פה אנחנו כבר חוזרים לטבע האדם.. שהוא לא משו

      גל , ישראל עשתה טעויות רבות בעבר ויתכן  ותעשה גם בעתיד . גם אני חושב שניתוח המצב במושגים של: מי התחיל קודם, או למי שיש יותר מה להפסיד מותר לו, אינם מובילים  לפתרון. גם אני ואולי גם את, כמו רבים אחריםפליט או בן לפליטים. בעקבות  אירועי המאה התשעה עשר והמאה העשרים (מלחמות העולם ומה שגרם להן),  נדדו פליטים רבים. מספרם נאמד בעשרות מיליונים רבים בעולם כולו, והם בני לאומים רבים.הפלשתינאים אינם ייחודיים בהיבט זה


      גישה של הסתכלות אל העתיד ולא אל העבר נכונה יותר.  מאחל לפלשתינאים שישקמו את חייהם לא דרך הסתכלות עלי כעל נצר לקולוניאליסטים שהשתלטו על ארצם, אלא מתוך קבלת אירועי ההיסטוריה ומתוך דאגה לילדיהם שלהם. כך נהגו במקרים רבים אומות העולם והגיעו לפעמים אחר מספר דורות אל המנוחה. ההתנהלות הפנאטית הפונדמטאליסטית אותה אנו חווים היא תוצר של שטיפת מוח ואינה קשורה לצדק ולמוסר. היא תמיד הובילה למלחמות.

       
        14/1/09 23:43:

      צטט: geeee 2009-01-14 23:40:26


      המצור הישראלי בהחלט חלק מזה, אולי לא האשם היחידי, אבל הכיבוש כבר 40 ו.. שנים מרעיל את חייהם ובעיקר את שלנו

      ושוב.. אויבים לא בוחרים, מה לעשות, והאם מעשי הזוועה הלא מקובלים הללו (והאם אצלנו אין?) מפחיתים את הצורך לעשות הכל לשינוי המצב? לקדם ימים שבהם יהיה לרובם מה להפסיד?

      כשאין מה להפסיד מלבד את האזיקים וההשפלה ברור שהולכים להתפוצץ, גם אני הייתי עושה זאת במקומם, אם היה להם מה להפסיד עם הזמן היינו רואים התרככות ולאו דווקא התחמשות

      וקיצוניים מופרעים הרוצים רק לחבל ולהרוס ומנסים להיבנות מזה, אגב, יש בשני הצדדים, בכל המקומות עלי אדמות יש. פה אנחנו כבר חוזרים לטבע האדם.. שהוא לא משו

       


      לדעתי, זאת המשמעות של ההיגיון הזה;
      http://cafe.themarker.com/view.php?t=832314

        14/1/09 23:40:


      המצור הישראלי בהחלט חלק מזה, אולי לא האשם היחידי, אבל הכיבוש כבר 40 ו.. שנים מרעיל את חייהם ובעיקר את שלנו

      ושוב.. אויבים לא בוחרים, מה לעשות, והאם מעשי הזוועה הלא מקובלים הללו (והאם אצלנו אין?) מפחיתים את הצורך לעשות הכל לשינוי המצב? לקדם ימים שבהם יהיה לרובם מה להפסיד?

      כשאין מה להפסיד מלבד את האזיקים וההשפלה ברור שהולכים להתפוצץ, גם אני הייתי עושה זאת במקומם, אם היה להם מה להפסיד עם הזמן היינו רואים התרככות ולאו דווקא התחמשות

      וקיצוניים מופרעים הרוצים רק לחבל ולהרוס ומנסים להיבנות מזה, אגב, יש בשני הצדדים, בכל המקומות עלי אדמות יש. פה אנחנו כבר חוזרים לטבע האדם.. שהוא לא משו

        14/1/09 23:38:

      צטט: מצדה 2009-01-14 23:36:37


      זהו הטקסט העוצמתי, האותנטי, הנכון והמדוייק ביותר שקראתי בהקשר למלחמה הנוכחית.

      (נתקלתי בו גם אני לא מזמן והפצתי)

       

       

      אני חושב שזה יותר עוצמתי, יותר אותנטי ויותר מדויק
      http://cafe.themarker.com/view.php?t=832058

        14/1/09 23:36:


      זהו הטקסט העוצמתי, האותנטי, הנכון והמדוייק ביותר שקראתי בהקשר למלחמה הנוכחית.

      (נתקלתי בו גם אני לא מזמן והפצתי)

       

        14/1/09 23:31:

      אין ספק, כי פירות האלימות הן אלימות. חייבים לשבור את המעגל הזה. חבל שאין הדבר תמיד אפשרי. קשה מאוד לקבל מצב שנדמה שאין אפשרות לשנותו. מצב כזה נוצר, כאשר עמדתו של העומד מולך שוללת מראש את קיומך והוא גם פועל נמרצות במשך כשמונה שנים כנגד ילדיך. מציאות כזו אינה מותירה ברירות רבות. בעצם מותירה רק ברירה אחת.


      הלוואי והיה זה אחרת. הלוואי והיה אפשר להתעלם מההתעצמות הצבאית בניגוד להסכם אוסלו גם אם חתומה עליו מפלגה אחרת. הלוואי ואפשר היה שלא להבחין בהגדלת טווח הטילים.  הלוואי והיה אפשר שלא לראות כיצד אותו אחד הורג את אחיו, יורה להם בפיקת הברכיים. הלוואי שאפשר היה שלא להבחין כיצד הוא עצמו מתעלם מעשרות הילדים שנפגעו ולא מפסיק את האש חד צדדית בעצמו.  הלוואי ואפשר היה להתעלם ממצבה של האישה בחברה הזו בכלל, ולעובדה שהיא מגדלת ילדיה לקראת מותם בפרט.

       

      אני אומר לעצמי. יתכן ויש אנשים שאינם רואים את כל הסימנים. אני מצטער. אני איני יכול שלא לראותם.  שכנעו אותי שאין זו המציאות ואני מצטרף מחדש לכל הפגנות השמאל. אך אנא. אל תספרו לי שהמצור הישראלי אשם בכך. גם כאן יש כמה סימנים מהותיים המעמידים בספק תיזה זו.

        14/1/09 23:23:


      זה לא מדויק, בהחלט לא רק אינטלקטואלים, יש לא מעט אנשי עסקים קטנים שמקיימים קשרי מסחר ואינטרסים כלכליים שיצרו והתרחבו לדיאלוג אנושי (לצד מחוות של טיפול רפואי והצלת חיים) שכעת פשוט נגדעו באש רותחת, בטונות עופרת יצוקה המתפוצצת על הראש

      גשרים כלכליים בהחלט יכלו ליצור פה מציאות חדשה שהרי לכולם אינטרס להתפרנס בכבוד, רוב האנשים רוצים שקט ולקיים חיים קטנים ואת הנטייה הזו צריך היה לעודד, גם אם השלטון שלהם (שבמידה רבה הושלט בכפייה) אינו כזה, השינוי יכל וצריך היה לבוא גם מלמטה, לצד חתירה בלתי פוסקת להידברות עם השלטון כשאין לשכוח ששלום לא עושים עם ידידים, ככה זה, מדובר באויבים ואיתם צריך ללמוד לדבר

       

        14/1/09 23:20:

      צטט: geeee 2009-01-14 23:09:54

      בהמשך לדבריה של נעמיקה, מעבר להרג, ברמה הפרקטית עלינו להיות מוטרדים מכך שהכתישה גודעת קשרי עבודה, עסקים, סיוע הומניטרי ורפואי וחברויות שנוצרו עם השנים בין אנשים כאן לאנשי פלסטין בכלל ועזה בפרט, אותם קשרים עדינים בין אנשים קטנים שרוצים חיים, מארג קשרים ודיאלוג שיכלו להיות בסיס ליצירת גשר לשינוי

      אותה כתישה הזורעת הרס והרג ושנאה ורצון לנקמה, אותה כתישה המערערת את נפשם של ילדי עזה שיצמחו כדור רצחני ונקמני אף יותר, דור שלא יהיה לו טיפת אמון במי שהרס את בתיהם והרג את הוריהם וקרוביהם ורמס את כבודם המושפל גם כך בכלא המורחב בו הם חיים ללא מוצא או מילוט, דור שמטרתו היחידה תהיה למרר את חיינו תוך נכונות להישרף כדי לשרוף אותנו, להתפוצץ כדי להכאיב לנו, למות כדי להשמיד אותנו

      אז תעזבו אתכם ממוסר (שהרי מדברים פה בשפות שונות, מגדל בבל של שנאה והתלהמות שחייבים להרגיע, קודם כל בתוכינו), אז תחשבו רק פרקטיקה, תחשבו עתיד, תחשבו על הילדים.. שלנו, לא (רק) שלהם

      כמה זמן של שקט תשיג הכתישה הזו? ומה הלאה? מה על החימוש המוגבר באמצעי לחימה ההולכים ומשתכללים?האם אי פעם אלימות השיגה יותר מעוד אלימות? אלימות גרועה יותר? 

       

       

      היתה בעייה עם שירות השליחים שלהם.
      למה לא וספות? למה טילים?
        14/1/09 23:16:

      עצוב אבל זה המזרח התיכון. חדש הוא לא יהיה לצערי.

      גם אני האמנתי בעבר במה שהיא מאמינה היום.  לצערנו המציאות

      הוכיחה שאין עם מי לדבר.

      נקרע כשרואה את הילדים והאזרחים החפים מפשע שם נהרגים. אבל בינינו,

      הם אלו שבחרו בחמאס, הם אלו שמחנכים את ילדיהם לשנוא יהודים.

      יש שם גם אינטלקטואלים המעוניינים בשלום, אבל הם מעטים מדי כנראה.  חבל.

        14/1/09 23:09:

      בהמשך לדבריה של נעמיקה, מעבר להרג, ברמה הפרקטית עלינו להיות מוטרדים מכך שהכתישה גודעת קשרי עבודה, עסקים, סיוע הומניטרי ורפואי וחברויות שנוצרו עם השנים בין אנשים כאן לאנשי פלסטין בכלל ועזה בפרט, אותם קשרים עדינים בין אנשים קטנים שרוצים חיים, מארג קשרים ודיאלוג שיכלו להיות בסיס ליצירת גשר לשינוי

      אותה כתישה הזורעת הרס והרג ושנאה ורצון לנקמה, אותה כתישה המערערת את נפשם של ילדי עזה שיצמחו כדור רצחני ונקמני אף יותר, דור שלא יהיה לו טיפת אמון במי שהרס את בתיהם והרג את הוריהם וקרוביהם ורמס את כבודם המושפל גם כך בכלא המורחב בו הם חיים ללא מוצא או מילוט, דור שמטרתו היחידה תהיה למרר את חיינו תוך נכונות להישרף כדי לשרוף אותנו, להתפוצץ כדי להכאיב לנו, למות כדי להשמיד אותנו

      אז תעזבו אתכם ממוסר (שהרי מדברים פה בשפות שונות, מגדל בבל של שנאה והתלהמות שחייבים להרגיע, קודם כל בתוכינו), אז תחשבו רק פרקטיקה, תחשבו עתיד, תחשבו על הילדים.. שלנו, לא (רק) שלהם

      כמה זמן של שקט תשיג הכתישה הזו? ומה הלאה? מה על החימוש המוגבר באמצעי לחימה ההולכים ומשתכללים?האם אי פעם אלימות השיגה יותר מעוד אלימות? אלימות גרועה יותר? 
        14/1/09 20:40:

      רצון טוב זה דבר יפה.

      לעניין הנאיביות;
      http://cafe.themarker.com/view.php?t=832314

      הייתי רוצה להפריד בין האשה שכתבה את המכתב לבין הלינקים בתגובות לכמה אנשים בקפה שביזו את עצמם בכל הזדמנות להשוואות בין עזה לשואה בין חיילי צה"ל לנאצים ובכלל כל אלה שממש נהנו מההזדמנות לראות את ישראל מתבוססת באי רצון ברור בביצה הזאת ולא חסכו מכיעורם ושינאתם למדינת ישראל.

       

      לגופו של מכתב, שמעתי את הכותבת בקול ישראל היום . היא נשמעה אשה אינטיליגנטית וכנה. היא לא התלהמה ודיברה ממצוקה פנימית אמיתית.  מאד כואב לי לראות את כל מחנות השינאה של חלק ממתנגדי המלחמה  מזנקים על מה שנתפס כטוהר מידות אמיתי ויופי פנימי שחיים בכותבת ומנסים לצבוע את מרכולתם הרעילה בציבעי הנועם שלה.

       

       אישית אני לא מסכים איתה. 

      אני חושב שמבחינת התחושה שהיא מעבירה, רוב האנשים חשים כמוה. מעטי מעט נהנים באמת ממה שקורה (אם בכלל יש כאלה) , גם אם מתבטאים כך. המסקנות שלה אכן נאיביות בעיניי, התיאור שלה של לחפש מתחת כל אבן , להמשיך ולחפש בלי סוף, מתווכים בארצות רחוקות ובגלקסיות עתיקות הוא לכל המעט לא פרקטי ואפילו מגוחך וגובל בסוג של שיגעון גדלות. ולמה שיגעון גדלות? כי אני חושב שכל אדם פרגמאטי מבין את גבולות ההשפעה שלו על הסביבה ומקבל את הכוחות שפועלים עליו מבחוץ, בוודאי כשהכוחות האלה הם אדירים, ברורים בשפתם כמו גם במעשים שלהם, עיקשים, ממומנים במיליארדים וחסרי פשרות.

       

      היא אמרה בראיון דרך אגב, שלמרות שקיבלה גידופים ושיחות מציקות היא לא קיבלה אף איום אמיתי. בקצרה, לא מסכים איתה אבל מכבד את דעתה ויותר מהכל את הרגישות שהיא כופה על הטון של הדברים.

        14/1/09 19:58:
      באהבה משמאלנית אנטישמית (עשו לי אאוטינג)
        14/1/09 18:45:

      אכן המאמר הועלה כמה פעמים בקפה ובאתרים אחרים, ועדיין לא מאבד את עוצמתו, ובלי שום ספק הוא קול אחר.

      יפה שהבאת. מעודד. מרגש.