משפט זה היה מעט-מעט לאחד מניבי-הלשון השגורים בפי אנשי הסביבה הקרובה. כמו שאומרים "כלטוב!" "לבריאות!" או "אלוהים יודע!" כך היו אומרים אפוא בכל מיני הזדמנויות: "לך כבר אל מומו!"

אבל מדוע? כלום היתה מומו פיקחת מי-יודע-כמה, עד כי ידעה לעוץ עצה טובה לכל אדם? המצאה תמיד את המלים הנכונות לנחם בהן את הצריך ניחומים? האם ידעה לחרוץ משפט בחכמה ובצדק?

לא, כל זאת לא ידעה - לא יותר מכל ילד שהוא.

הידעה אפוא משהו המביא את הבריות לידי מצב-רוח טוב? האם ידעה למשל לשיר בקול ערב במיוחד? או ניגנה באיזה כלי? או אולי - הואיל והיתה גרה במעין קרקס - אולי ידעה לרקוד או הפליאה לעשות במעשי-לולינות?

לא, גם זאת לא היתה הסיבה.

ושמא ידעה לקסום בקסמים? ידעה איזה לחש מסתורי המגרש כל צרה ומצוקה? ידעה לקרוא מכף-היד או לנחש עתידות באיזו דרך אחרת?

לא, לא ממנו ולא מקצתו.

אך מה שהיטיבה מומו לדעת מאין-כמוה היה ל ה ק ש י ב. אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד; הן כל אחד יודע להקשיב!

אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו.

לפני שנים מעטות (בשנות ה-20 המוקדמות שלי) התגלגל לידיי הספר מומו מסדרת מרגנית שהסלוגן שלה הוא - "ספרי מופת לילדים ולנוער". קראתי אותו בשקיקה והחזרתי לבעליו.

לפני כשבועיים קיבלתי אותו במתנה, עם פתק החלפה, כיאה למתנות.

מאחר וכבר קראתי אותו, המחשבה האינסטינקטיבית הראשונה שלי היתה שאחליף אותו לספר שלא קראתי.

אבל המחשבה הזו מיד התחלפה במחשבה אחרת. אמרתי לעצמי שכנראה יש סיבה לכך שהספר שוב התגלגל אליי, והחלטתי להשאירו אצלי ולקרוא אותו שנית.

שוב קראתי אותו בשקיקה, והפעם כבר מצאתי בו רבדים עמוקים הרבה יותר.

הוא אמנם כתוב בשפה המתאימה "לילדים ולנוער", אבל לדעתי (וזו דעתי האישית בלבד), דווקא המבוגרים הם קהל היעד האמיתי שלו.

הקריאה המחודשת הביאה אותי למסקנות ותובנות כאלה, שהרבה ספרי-מבוגרים לא מתקרבים אליהן בכלל...

האמת היא שיכולתה המופלאה של מומו להקשיב היא לא הנושא העיקרי של הספר, אלא זה מובא רק כמעין רקע לעלילה המרכזית.

אבל בעצם, בלי התכונה הזו שלה - לא היתה בכלל עלילה מרכזית ומומו לא היתה מצילה את העולם...

אז הספר הזה עזר לי (שוב) להבין עד כמה אנחנו לא מקשיבים.

אנחנו מדברים זה עם זה, שומעים זה את זה, אבל לא מקשיבים.

אנחנו שומעים את מה שאנחנו מצפים לשמוע.

אנחנו מתחילים להכין תשובה בתוך הראש שלנו עוד לפני שהאחר סיים לדבר.

אנחנו מכינים תשובות על-סמך מה שאנחנו חושבים (ומשוכנעים) שהאחר הולך להגיד לנו.

אנחנו פשוט... לא מקשיבים.

ואנחנו גם לא מקשיבים לעצמנו.

היא ידעה להקשיב כך, שבני-אדם שוטים העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות מאוד. ולא מפני שאמרה או שאלה איזה דבר, שהביא את בן-שיחה לידי מחשבות כאלה. לא, היא אך ישבה ופשוט הקשיבה, בכל תשומת-הלב ובמלוא-ההשתתפות. בתוך כך הסתכלה בדובר אליה בעיניה הגדולות והכהות, ואז הרגיש אותו אדם, להפתעתו, כי הנה צצות במוחו מחשבות, שלא שיער כלל שהן צפונות בו.

מומו הקשיבה כך, שאובדי עצות או הססנים ידעו לפתע בדיוק נמרץ מה רצונם. בישנים וחישנים מצאו בלבם הרגשת חרות ואומץ. אומללים ומדוכדכי-נפש מצאו בטחון ושמחה. ואם היה מישהו סבור שכל חייו הוחמצו ואין להם שום טעם ותכלית, והוא עצמו רק אחד בין מיליונים, אחד כזה שאינו מעלה ואינו מוריד, ואפשר על-נקלה להחליפו באחר כמו שמחליפים קדרה שבורה - והלך האיש וסיפר כל זאת למומו הקטנה, כי אז, בעודו מדבר, נתחוור לו באורח-פלא שכל מחשבתו זו בטעות יסודה, שהוא כמות-שהוא, קיים בין בני-האשם אך פעם אחת, ואין מי שישווה לו בדיוק, ושעל-כן הוא חשוב לעולם בדרכו המיוחדת.

כך ידעה מומו להקשיב!

("מומו" / מיכאל אנדה, עמ' 16)

מאחלת לי, לכם ולכולנו שנלמד להקשיב. להקשיב באמת.