הטיל שלא נותן לחפוף...

בתחילת השבוע עזבתי את העיר לאחר שאזעקה נשמעה כשחפפתי שיער.

זאת כנראה היתה נקודת השבירה שלי...

החלטתי שעד כאן.

לא התמהמתי, כי התקרבה שעת החשיכה. לקחתי תיק קטן, את עצמי עם הבגדים שעלי, נעלי הספורט שהפכו

לפריט חובה ויצאתי את העיר.

התארחתי אצל חברים, בעיר לא רחוקה מעבר ל-40 ה- ק"מ, (טווח הטילים).

קיבלו אותי מאד יפה, המארחים, ואיך שהגעתי זרקתי את נעלי הספורט מעלי ועברתי לנעלי קרוקס של המארחים.

כאן אין צורך... לרוץ!

למחרת הסתובבתי בעיר, בקצב שונה אליו הורגלתי כאן. אנשים טיילו ברחובות. הכל תיפקד כרגיל. חנויות פתוחות,

אנשים מסתובבים חופשי, כלי תחבורה על הכבישים...

what a wonderful world

הרגשתי כמו בחו"ל... וזה רק מרחק 40 דקות נסיעה מעירי אשקלון.

התחושה המשונה שאנשים חיים באוירה אחרת, כאילו שכל מה שקורה בדרום לא מגיע אליהם. כאילו יד נעלמת

חילקה את המדינה למחוזות "ל"מעורבים" ול"חוצנים".

היה נחמד לראות איך עולם כמנהגו נוהג. נתתי לעצמי לכמה ימים לחוות מצב נורמלי. מיציתי כל רגע בהנאה.

אחרי שלושה ימים..... התגעגעתי....

-לבית שלי, לפינה שלי, להרגלים שלי..

הרגשתי שהגיע הרגע שבו אני רוצה לחזור. פשוט כך. לרגע לא היססתי.

יש אנשים שעזבו את העיר ונרגעים להם אי-שם, ואני בדרכי הביתה, חשתי אפילו שמחה קטנה, למרות המצב,

וכבר רציתי, ממש רציתי, לחזור.

להפתעתי לא חשתי, בשום פחד לאורך הדרך שגם היא בטווח הטילים, וגם לא כשנכנסתי בפאתי העיר.

היום בצהרים, החלטתי לצאת לסידורים הכרחיים.

 ידעתי שבשעה אחת נגמרת הפסקת האש (בכדי לצייד את האויב בתרופות ומזון).

ידעתי שזמני קצוב.

הספקתי לדחוס בשעה, סידורים שבזמן רגיל לוקחים כמה שעות.

באחרון סידורי -  במספרה, (ושוב בשיער רטוב) ... נשמעה אזעקה!!!

זאת לא המספרה שאליה אני רגילה, פשוט היתה על הדרך, ולא רציתי להאריך. בצמוד אליה יש מקלט ציבורי

 (גדול ועמוק כמו אלו של פעם).

מיד רצתי (כמובן עם נעלי הספורט) עם עוד אנשים שהגיחו מהמכולת והדואר הסמוכים למספרה.

הירידה למקלט היתה חשוכה עם המון מדרגות שעליהן מישהו השליך מאות פליירים. החלקתי מעט וכמעט נפלתי היישר לעומקו של המקלט.

אגב, זאת פעם ראשונה בחיי שאני מוצאת את עצמי נוכחת, בתוך מקלט שכזה. תמיד ראיתי כאלו מבחוץ מבצבצים

מעל המדרכות.

שמעתי נפילה ושוב אזעקה ושוב נפילה.

ד מ מ ה !!

שמחתי שלפחות הספקתי להסתפר, ויתרתי כבר על הפן ויצאתי כמו שאני בדרך הביתה.

אני חייבת לציין שזה לא יאומן כמה מהר מתרגלים לשגרה הזו.

אנשי היום-יום מתפקדים כחיילים לכל דבר.

הגוף מגיב אוטומטית. פתאום "מסתדרים" תוך 30 שניות להיות במקום הנכון. גיליתי שיש בי מנגנונים שלא

 היו ידועים לי.

עדיין, לא מצטערת שחזרתי. היה לי לצערי , חשש, שיתחיל גם בצפון, ולצערי לא התבדיתי!

דבר אחד נשגב מבינתי.-

איך אנחנו ממשיכים לספק יום-יום מזון ותרופות לאותם האנשים הרעים האלו, שמיד לאחר קבלתם ממשיכים

לשלוח לעברינו טילים.

ולא! -

הם לא נותנים מהמזון והתרופות שסיפקנו להם ,לעם הרעב החולה והעייף. לפשוטי העם.

שלא תשלו את עצמכם...

והכי גרוע ועוד יותר מוזר (בטח גם לכם) שאנינו מציגים באתרי החדשות של האינטרנט, צילומים יום יומיים

שמראים איך שאנחנו הרסנו להם והחרבנו להם את העיר, ומה רב סיבלם של אלו שהמנהיגים שלהם לא דאגו

להם למקלטים ולאספקה לפני שהתחילו במבצע שלהם.

לא פלא ששונאים אותנו בכל העולם...

מתחילים לשמוע דיבורים על הפסקת אש ושוב אני מקוה שזה הפוסט האחרון הנושא הזה, שגם אותי כבר מתחיל לשעמם....