כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בלוגי

    0

    טעות לעולם חוזרת - תום פסח *** גיאוגרפיה של כליאה המונית - אורן יפתחאל

    2 תגובות   יום חמישי, 15/1/09, 01:41


     http://www.haokets.org/mail-message.asp?ArticleID=2921



    טעות לעולם חוזרת

    1412009
    [תום פסח]




     




    נכון להיום נהרגו בעזה מאז תחילת המתקפה של צה"ל 910 פלסטינים, מתוכם 292 ילדים ו- 75 נשים. בישראל נהרגו ארבעה אזרחים ולפחות עשרה חיילים.


     



    לשם
    השוואה, מספר האזרחים הישראלים שנהרגו במהלך כל שמונה שנות אינתיפאדת
    אלאקצא, בכל פיגועי ההתאבדות, בתוך הקו הירוק ומעבר לו, הוא
    737, מהם 123 קטינים.
    במילים אחרות, מספר הקטינים הפלסטינים שמתו בשבועיים האחרונים מאש צה"ל
    הוא יותר מכפול ממספר הקטינים הישראלים שמתו בכל הפיגועים בכל שמונה שנות
    האינתיפאדה.



     



    מותם של הילדים הפלסטינים מתרחש בקצב קבוע: אתמול, למשל, מספרם היה 275, ואילו לפני כמה ימים הם היו רק 257 . בממוצע מדובר על 17.2 ילדים בכל יום שבו נמשך המבצע (משהו כמו חצי כיתת בית ספר), כך שאם הוא יימשך עוד שבוע, ימותו עוד 120.



     



    לילדים הללו יש כמובן גם שמות: ב- 27/12 איבד המורה סאמי אלאסטל את בנו ח'אלד, בן 14 .  ב- 4/1 נהרג התינוק מחמד חלמי אלסלמוני, בן חמישה חודשים, יחד עם שמונה בני משפחה וחברים. תחריר בלושה, בת 17, ג'ואהר בלושה, בת 4 ושלוש אחיותיהן נהרגו בשנתן מפגיעת טיל בסוף דצמבר. שישה ילדים ממשפחת סמוני נהרגו מפגז שפגע בבית שבו התרכזו לבקשת הצבא.



     



    איך מגיב הציבור הישראלי? מצד אחד, שנים לא זכור פה גל נרחב כל כך של מחאה – עצרות גדולות בתל-אביב ובסחנין, מחאה מתמשכת באוניברסיטאות, צעדות שקטות ופעולות ישירות מול בסיסי חיל האוויר שמהם יוצאים המפציצים. בניגוד לכל ההאשמות על כך שהפגינים הם תושבי "מדינת תל-אביב", אלפי תושבי שדרות ועוטף עזה חתמו על עצומה נגד המלחמה. סרבנים ראשונים נשלחו לכלא. המחאה נמשכת למרות התנכלויות הולכות וגוברות מצד המשטרה ורשויות אחרות.



     



    מצד שני, אין ספק שרוב עצום מקרב הציבור הישראלי ממשיך לתמוך במלחמה.  אפשר למצוא לכך סיבות רבות, ובהן האמונה המוטעית שתוכנית ההתנתקות היתה מכוונת להביא לסיום הכיבוש, ולא לספק "את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים" (כפי שהודה במפורש דב וייסגלס,מאדריכלי התוכנית). מעטים גם מודעים לכך ש- 96% מן ההפרות של הפסקת האש עם החמאס היו ביוזמת ישראל. הנחות שגויות נוספת הן שהכיבוש בעזה הסתיים, והשהשקט היחס בגדה נוצל כדי לשפר את חיי התושבים, ולא כדי להקים התנחלויות חדשות.
    את הפגיעה המתמשכת, האכזרית והבלתי מוצדקת בתושבי שדרות ועוטף עזה יש
    לראות בהקשר התמשכותו של הכיבוש, ולא במנותק ממנו. ישראל עדיין לא ניסתה
    ברצינות מדיניות אלטרנטיבית שמכוונת בכנות להסכם הוגן בין העמים.



     



    לצד
    כל הסיבות הללו, ניתן למנות גורם נוסף, שלא זוכה לתשומת לב מספקת. בכל יום
    שבו נהרגים עשרות אזרחים בהפצצות ממהרים דובר צה"ל ושליחיו בתקשורת להרגיע
    את הציבור שמדובר בטעות. למרות שניתן לחזות בקלות שבכל יום ימותו כ- 17
    ילדים פלסטינים נוספים, מותו של כל אחד מהם מתואר כשגגה מקרית.



     



    לא
    ערכתי תחקירים ביחס למותו של כל אחד מהילדים שנזכרו למעלה, וישנם בוודאי
    גם מקרים שבהם צה"ל ניסה בכנות להימנע מפגיעה באזרחים. בכל זאת, יש סיבות
    לפקפק בגירסה הרשמית על פיה מדובר תמיד בטעויות. "בצלם" מצא שהצבא משתמש
    בכלי נשק שאין ביכולתם לפגוע במדויק במטרה צבאית, בדיוק כמו פצצות המצרר
    מימי מלחמת לבנון השנייה. אחד מהפגזים הללו
    פגע בכיתת בית ספר והרג שלושים אזרחים. באופן היסטורי לא חסרים מקרים שבהם ישראל פגעה במכוון באזרחים לצרכים פוליטיים: למשל, לפני כמעט חמישים שנה נהרגו חמישים עזתים בשוק שהופגז על מנת להפיל את גמאל עבד אלנאצר.
    הקצין הצעיר אריאל שרון הסתער על הכפר קיביה ופוצץ את בתיו, בפעולה שנהרגו
    בה שישים ותשעה אזרחים, רובם נשים וילדים. פקודת המבצע היתה לגרום
    "מקסימום אבידות בנפש", אך ישראל הרשמית טענה שהאזרחים נהרגו משום
    שהחיילים סברו בטעות שאין איש בבתים (מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ'
    277-278). מערכת הביטחון נוהגת בקביעות להשמיע איומים לפגוע באזרחים:
    זכורה, למשל, תחזיתו של סגן השר וילנאי לפיה הפלסטינים "
    מביאים על עצמם שואה בעזה". גם כאשר הצבא מודיע על רצונו להימנע מפגיעה כזאת, עולה החשד שמדובר בעיקר במאמץ הסברתי: בשבוע שעבר, כאמור, עזתים רבים נהרגו מפגז שפגע בבית שבו התרכזו לבקשת הצבא.



     



    כמילות
    הסיסמה שנשמעה בהפגנות, "בעזה ובשדרות, ילדים רוצים לחיות". הרג מאות
    אזרחים ברצועה לא יחזק את ביטחון תושבי ישראל, אלא להיפך, הוא רק יעמיק את
    האיבה והשנאה.



     



     



    ***



     



    שאלתי
    השבוע את ה., סטודנט פלסטיני-אמריקאי, מה שלום המשפחה שלו בעזה. ה. הוא
    פעיל שמאל הרחוק מתמיכה בחמאס. בסדר פסח ישראלי-פלסטיני משותף שנערך
    באוניברסיטה שלנו הוא התעניין מאוד במילים הארמיות שבהגדה, ובקשר שלהן
    לעברית ולערבית. אני מתרגם פה את המכתב שהוא שלח לי:



     



    "אבא
    שלי מושפע במיוחד ממה שקורה בזמן האחרון. הוא בקושי ישן, ומקבל כל מיני
    טלפונים באמצע הלילה מהאחים שלו ומהחבר הכי טוב שלו, אשרף, שהצליח לברוח
    למצרים (לא בגלל מעשי הטבח, אלא בגלל בעיות משפחתיות).



     



    עד
    עכשיו, ארבעה מהחברים הישנים של אבא נורו ונהרגו על ידי צה"ל, כולל חבר
    טוב שנהרג אתמול מכדור בראש שהוא קיבל בתוך הבית שלו בעזה על החוף. כנראה
    שהוא הדליק נר והלך לאמבטיה לשטוף את הפנים לפני תפילת הפג'ר של הבוקר,
    ומישהו תקע לו כדור בראש. אחותו בארצות הברית שמעה על זה בפעם הראשונה
    מ-אלג'זירה.



     



    בקשר
    למשפחה הקרובה שלי, בינתיים כולם בסדר ולא נפגעו פיזית בשום צורה. הדוד
    נביל (האח המבוגר של אבא שלי), אשתו מהא ושלוש האחיות שלו בריאים, ולא
    נפצעו, למרות שביום הראשון של ההפגזות על העיר, הילדות עשו מבחנים (ודודה
    מהא, שהיא מורה, היתה בבית הספר) כשכל החלונות בבית הספר התפוצצו. אנחנו
    מדברים איתם כל לילה, והתשובות שאנחנו מקבלים, באופן מפתיע ולא מפתיע, הן
    כרגיל.



     



    דוד
    נביל ושות' גורמים לי לצחוק, אפילו עם כל החדשות הלא מצחיקות והמדכאות
    בטירוף שמגיעות מהפינה שלהם של העולם. הם מתעקשים להתנהג כאילו הכל
    "בסדר", שזאת מילת הרגעה שהם מסיימים איתה כמעט כל משפט. כששמענו שנורבגיה
    פותחת את הגבולות שלה לאנשים מעזה, הם דחו את הרעיון מיד, עם גישה אמיתית
    של "או ארה"ב, או כלום": המקום היחיד שהם יהגרו אליו הוא פה (משהו שאנחנו
    מנסים לעזור להם איתו, אבל זה תהליך ארוך ומורכב, כמו שאתם בטח מדמיינים).
    הרפובליקנים אצלנו באוניברסיטה בטח היו גאים...



     



    מעבר לצורך להתמודד עם מים, חשמל וגז שמופסקים באופן שרירותי, הם בטוחים בינתיים, והלוואי שהם יישארו ככה עד שכל הטבח הזה ייגמר.



     



    האח
    השני של אבא, ג'ורג', חי בג'בליה עם המשפחה שלו, ואנחנו מתחילים לדאוג לו
    בגלל החדירות בזמן האחרון לבית לאהיה, שהיא בערך 1.5 ק"מ מאיפה שהוא גר.
    דוד ג'ורג' מדאיג אותנו במיוחד, כי הוא אף פעם לא היה הטיפוס שיתחבא, אבל
    הוא נשוי ויש לו ילד בדרך, אז אני בטוח שהוא שומר על עצמו איכשהו בינתיים.



     



    בזמנים כאלה אני מודה לכולכם, מי שעובדים כדי לספר את האמת על מה שקורה".    


    ------------

     


    גיאוגרפיה של כליאה המונית
    13\1\2009 [אורן יפתחאל]

     

    אכן, יש להתייחס לירי הטילים של חמאס כמעשה טרור, וככזה הפוגע קשות גם באוכלוסייה הפלסטינית.  יש גם פגמים רבים בהתנהלות החמאס הפוגע בזכויות האדם ומשתיק בכפייה את האופוזיציה בעזה. אך מעבר לכך, יש להתייחס אל החמאס גם כתנועה המנהיגה מרד אסירים ענק, אשר דיכויו האלים על-ידי ישראל טומן כבר את הזרעים למרד הבא, הבלתי נמנע.

     

    שימו לב להתבטאויות הבאות של מנהיגי ישראל. כך אמר לפני מספר ימים אלי ישי, סגן ראש הממשלה: "בידינו כעת הזדמנות גדולה לרסק. ולשטח אותם, שייהרסו אלפי בתים, מנהרות ותעשיות ויהרגו כמה שיותר מחבלים". באותו יום הבטיחה ציפי לבני "למוטט את שלטון החמאס" במקביל דורש ראש הממשלה, מכל גורם אפשרי "לאטום הרמטית את ציר פילדלפי", כלומר את גבול מצרים-פלסטין

     

    התבטאויות אלה משרטטות בבהירות מכאיבה את 'הגיאוגרפיה של כליאה המונית' המתגבשת בישראל/פלסטין. במשטר שכזה הכוח השולט מגביל אוכלוסיות שלמות לאזורים מתוחמים וסגורים נגד רצונן ובניגוד לחוק הבינלאומי. בנסיבות אלה, כאשר תנאי הכליאה הופכים בלתי נסבלים, פורץ לרוב מרד המדוכא באכזריות, בדרך כלל תוך ענישה קולקטיבית אלימה.  כך נוהגת כעת ישראל בכלואיה בעזה המתמרדים זה שנים על-ידי ירי טילים. כפי שמראות התבטאויות מנהיגינו המטרה ברורה – לכלוא, למוטט ולהרוג כמופע ענק של ענישה קולקטיבית, אשר בעצם תנאיה כבר ממסדת את דפוסי הכליאה והמרד העתידיים.

     

    אין זו תופעה חדשה. כזכור, בתקופת הקולוניאליזם האירופאי רוכזו ונכלאו אוכלוסיות ילידיות שלמות בתוך שמורות ובנטוסטנים, כדי לאפשר ללבנים להתיישב, לנכס משאבים ולנצל את כוח העבודה. גם כיום ברחבי העולם מתמודדות ממשלות אתנוקרטיות עם קיומן של אוכלוסיות 'לא רצויות' בצורה של כליאה וענישה, במיוחד מול מיעוטים בעלי שאיפות לאומיות, כדוגמת מקרי צ'צ'ניה, קוסובו, דארפור וטאמיל אילם בסרי לנקה. המפתח לסדר הכולא הוא מניעת מתן מעמד של מדינה ריבונית למחוז המתקומם, ותיאור התנגדותו (האלימה בדרך כלל) כ-'פריעת חוק'', אל מול הכוח השולט המדכא את הפורעים 'בלית ברירה'.

     

    אסטרטגיית הכליאה בדרך כלל אינה מועדפת על הכוח הקולוניאלי. היא מופעלת רק כשפרויקט ההשתלטות והתיישבות נחלש, כאשר אמצעי שליטה רכים יותר מאבדים מכוחם, וכאשר אופציית הטיהור האתני אינה אפשרית. כיום, לצערם אולי של גורמים גזעניים, קשה מאוד כיום לגרש אוכלוסיות עקב התפתחות החוק הבינלאומי במצבים שכאלה בוחר הכוח הקולוניאלי – זה המבקש לשלוט בכפייה באוכלוסיה המתמרדת - ליישם את אופציית הכליאה ההמונית.

     

    עזה הקטנה הפכה לכלא ענק כבר בסוף שנות הארבעים, עם הצטופפות כ 150,000 פליטים שגורשו משטחה של ישראל הצעירה. באופן אירוני, דווקא עם התקדמות 'תהליך השלום' הלכה והעמיקה כליאת העזתים. ב-1994 נבנתה גדר מערכת אימתנית סביב לרצועה, ובתקופת האינתיפאדה השנייה היא סבלה מהכבדה נוספת של הגבלות והצרות תנועה חמורות. לאחר ההתנתקות ועליית החמאס התהדק עוד המאסר ההמוני, כאשר ישראל מטילה מצור, וחוסמת את המעברים אל הרצועה וממנה.  

     

    עזה לא לבדה. מיום הקמתו, המשטר האתנוקרטי בישראל מקדם אסטרטגיה ברורה של ייהוד המרחב, במהלכה ריכז, גידר ושימר את הפלסטינים בתוך מובלעות מוגדרות. תחילה באזורי הממשל הצבאי, באזור הסייג של הבדווים הפועל עד היום, ולאחר מכן במשטר 'אזורי A-B-C של הסכם אוסלו, המחסומים, וכמובן 'מכשול ההפרדה', אשר הפכו יחדיו את חיי הפלסטינים בשטחים כולם לכלואים, בצורה זו או אחרת. גם היישובים הערביים בגליל ובמשולש, אשר איבדו את רוב אדמותיהם, הפכו למובלעות מסוגרות ומתוחמות במרחב היהודי-ישראלי. כדאי לראות זאת גם במספרים: האוכלוסייה הפלסטינית בתוך ישראל, המונה כ-18% שולטת בפחות משלושה אחוז משטח המדינה. בכל השטח בין הירדן לים, האוכלוסייה הפלסטינית מונה כמעט 50% ושולטת רק על כ% 13 מהשטח. בתוך מספרים אלה מסתתר הבדל נוסף בין הקבוצות – היהודים חופשיים לנוע ולרכוש קרקע כמעט בכל המרחב, בעוד הפלסטינים מוגבלים למובלעות 'שלהם' בלבד – עזתים בעזה, ירושלים בירושלים וכו'. עם זאת, פרויקט הייהוד הולך ונחלש, ומאז הסכמי אוסלו ישראל עוברת לצורה אחרת של ניהול המרחבים הפלסטינים – מהתיישבות יהודית והכפפת האוכלוסייה המקומית, לאסטרטגיה של כליאה המונית.

     

    ההבדל בין עזה למובלעות האחרות הוא עומק הבידוד והמשכיות המרד. הנהגת החמאס לא קיבלה על עצמה את המשך אשליית אוסלו, ולא את הבטחת 'שתי המדינות' של מפת הדרכים ותהליך אנפוליס שהפכו אמצעי 'הלבנה'  של המשך הכיבוש וההתנחלויות. 'מדינת פלסטין' האמורה לקום כבר שני עשורים נותרה מבותרת, חנוקה, ענייה ומפוצלת.  ומה תגובת ישראל למשבר? העמקת הכליאה הקולקטיבית בסיוע שטחי ההתנחלויות המתרחבים והקמת מכשול ההפרדה. במקביל פתחה ישראל גם במהלך של כליאה אישית של אלפי פלסטינים ללא משפט, כולל עשרות חברי פרלמנט – כלא בתוך כלא.

     

    גיאוגרפיה של כליאה מוסברת אמנם בדרך כלל כצורך בטחוני, אך בעידן הגלובליזציה, בו הניידות האישית המסחרית והפינאנסית הכרחיים לפיתוח ושגשוג, משטר זה הופך גם אטרקטיבי משיקולים כלכליים. משטר הכליאה בעזה ובשטחים איננו אם כך רק תגובה לירי הטילים או לבעיות ביטחוניות, כפי שמדבררי ישראל משדרים לעולם, אלא גם הגנה על הפריבילגיות הכלכליות של היהודים, וחסימת השתתפותם של הפלסטינים בתהליך הגלובליזציה.

     

    חשוב לציין גם שפריצת המרד עצמה לא משנה את אסטרטגיית הכליאה, המתבצעת כידוע גם בגדה המערבית, המרד רק מחריף את חומרת הענישה. גם לאחר סיום הפלישה לעזה תמשיך כנראה להתמסד גיאוגרפיה של כליאה בשטחים, ובצורה מתונה יותר בתוך ישראל, בתהליך של 'אפרטהייד זוחל', בו ישראל ממשיכה לשלוט אפקטיבית בכל המרחב בין הירדן לים, אך הזכויות הפוליטיות של תושבי המרחב, ואיתן זכויות הניידות והקניין, מדורגות על פי השיוך האתני-גזעי.

     

    הגיאוגרפיה הפוליטית של הכליאה מולידה שרשרת של אבסורדים. למשל: את הפלישה לעזה מבצעת ממשלתה המודחת של ישראל, בגיבוי הממשל המובס של ג'ורג' בוש, כשהיא תוקפת באלימות פושעת את הממשלה הנבחרת של פלסטין, זאת שישראל והעולם מסרבים להכיר בה. ואבסורד זה מוביל לאבסורד הבא – לא ישראל המבצעת כיבוש לא חוקי כבר ארבעה עשורים חשופה לסנקציות בינלאומיות, אלא דווקא ממשלת החמאס. לא הכובש אלא הנכבש.

     

    אין להתפלא על כל אלה, כיוון שהם תואמים את הגיאוגרפיה פוליטית של כליאה המונית. הכוח הקולוניאלי יכיר במנהיגי האסירים רק אם אלה ימנעו מלהפריע למעשה הכליאה. אם יפריעו, ייענשו ויהרגו, כשאין להם ולאוכלוסיה המקיפה אותם לאן לברוח. אך יש אולי להתפלא (מעט) על כך שקברניטי מדינת ישראל לא השכילו ללמוד מההיסטוריה, ולא הפנימו שמשטרי כליאה המוני לעולם יתקיימו על זמן שאול, ולעיתים קרובות יביאו גם לפגיעה באושיות המשטר הכולא עצמו, ,

     

    לסיום, ואל מול העמקת הכליאה ההמונית, כדאי לשנן את עצתו החכמה של המשורר מחמוד דרוויש הפונה אל הסוהר בספרו 'מצב מצור'. "עוד אלמדך איך לחכות/ בשער מות הדחוי/ לאט לאט/ אולי תמאס בי/ ותשיל את צילך מעלי/ותכנס אל לילך משוחרר/ מצל הרפאים שלי."

     

    פרופ' אורן יפתחאל מלמד גיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע



    25 תגובות - הוסף/הוסיפי תגובה - שלח/י לחבר -

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/1/09 17:16:

      צטט: רנרט 2009-01-15 14:48:19

      אני מככב-זו דרך די אדיוטית למחות-זה מה יש.

      שאלוהים יסלח לנו על מה שאנחנו עושים בשבועות האחרונים.

      אם היה לנו אלוהים אז הוא לא היה סולח.

       

      אבל אין לנו אלוהים - אז נפטרנו מעונשו של זה...

        15/1/09 14:48:

      אני מככב-זו דרך די אדיוטית למחות-זה מה יש.

      שאלוהים יסלח לנו על מה שאנחנו עושים בשבועות האחרונים.

      ארכיון

      פרופיל

      ofern321
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין