הפרוייקט המופרע הזה התפרסם לראשונה בעיתון "כלבו", אי שם בתוך האינתיפאדה השנייה.

הוא נכון לכל עת ולכל זמן.

הוא יחזיר אתכם לרגעים הכי כמוסים שלכם, הכי רעים, הכי איומים, של דיכאון אמיתי, אכזבה קיומית, טרגדיה אנושית מזעזעת.

הוא מכיל 50 שירים שיורידו אתכם ביגון שאולה. שירים של אחרי פרידה, של בגידה, של יסורים, של בדידות. עם העראק בגרון, סכין הגילוח על הוורידים, או הראש בתוך תנור הגז.

כי ברגעים הכי קשים אנחנו זקוקים לשירים האלה. שידברו אלינו, שיעסו את הלב, שיחנקו בגרון וידרכו לנו על הפרצוף. שיבהירו לנו שיש מישהו, או מישהי, שסובלים אפילו יותר מאיתנו.

אז בואו נצלול לשם.

יחד.

סוף שבוע נעים.

פסטיבל שירי דיכאון

 בני בוהה בי (הוא רק בן חצי שנה) כלא מאמין. אשתי (היא חשבה שראתה כבר הכל) מאיימת עלי בגט. חברי הטובים (אם נשארו כאלה) מנענעים בראשם מתוך ייאוש. ואני, ואילו אני, לוקח את הבאסה בסבבה. מזמר לעצמי ברגש ומזייף ללא הכרה. "שלא תיעצבי עוד", אני מייבב, "תן לי רק טיפת מזל", אני מתחנן, "איני יכול", אני מתבכיין, ומסכם בחינניות: "זמן טוב להתאבד עכשיו". אשתי, תתפלאו, מהנהנת בהסכמה.

חטפתי את זה חזק. בין העיניים ומתחת לצלעות. אני נותן למלים לזלוג על העור, רגע לפני שאני חותך לעצמי את הוורידים. אני חוטף כאב ראש איום מהמוסיקה, ותוך שנייה עומד לקפוץ מהחלון. כי מה יותר משמח מפזמון דיכאון חולני, או ממזמור מלנכולי הזוי. כמה נפלא לצווח עד עילפון ולדמוע בחוסר אונים, לצלילי שיר אבוד של זוהר או פזמון עצב של דוכין, שמושך מטה-מטה וצולל, גלמוד, כמו תוכי על עמוד.

אז עכשיו, כשהחגים מנופפים לנו לשלום, כשאין יותר לאן לברוח, אפשר לנהל, בשקט סכינאי, בהרעשת זכוכית, פסטיבל שירי דיכאון כהלכתו, עם 50 שירים בלתי נשכחים ובלתי נסלחים. שירים של עצבות, שירים של כאב, קלאסיקות של מירמור, בלדות של עליבות, מרתפים של כמיהה, מדורות של סבל וביצות צובטות לב ועוקרות מעיים, שיעשו לכם רע על הנשמה, שיוציאו את החשק לחיות ויגרמו רצון עז להתאבד בשלל דרכים. או שהפאתוס היללני, הרגשות הנפוחים, הטוטאליות המוגמרת והבכיינות המפוארת, יגרמו לגיחוכים מאוזן לאוזן ולפרצי צחוק בלתי נשלטים. ההנאה, כפי שטוען פרסום "יאה נאה", מובטחת.

מעבר לקיר, בכלא החשוך, על מפתן הדלת, ברחוב הקר, ממתינים לתורם אחי גיבורי היללה - אבא שיכור, אמא חולה, אהובה בוגדנית, גבר בודד, צעיר נואש, נערה דואבת וחייל דפוק - ומתחננים שתעשו משהו בעניין. בבכי ובצעקה, במזרחית וברוק, בשלוש מלים רהוטות: וואי וואי וואי.

כמה אפשר לסבול? הרבה יותר ממה שאתם חושבים. מתהומות של עזובה רגשית, מפסגות של דיכאון קיומי, כשסבל אינסופי נכרך בזעקה על-אנושית, מכריז נסים סרוסי, עשר שנים לפני בגין-בגין, שתי שניות אחרי שהיא סגרה לו את הדלת בפרצוף: איני יכול (יותר לסבול). שמאלץ כינורות אדיר ולחן אימתני כביר עוטפים אותו בסוודר ושולחים בדואר אוויר לצרפת. אם ככה נראים החיים כאן, מה הפלא שהוא עזב?

ההמשך המתבקש. אחרי שהגברת הלכה לבלי שוב, השמש כבויה, הירח לועג, העתיד לא נראה משהו. מקהלת בנות רחפנית, מאחורי זמר שלא עשו אותו באצבע (תראו איך הוא מחזיק את המיקרופון), מתווכת במסירות בין ליבו השותת לאוזנינו המשתוקקות. האף נשנק, הגרון נחנק. הקול הגדול לא יצליח לכסות על החור הענק (הוא אפילו לא מנסה). רק התחלנו, לכו תדעו איך זה ייגמר.

שירת הבקשות וברכת התחנונים. פיוט מעודכן בהשפעת עשרת הדיברות. כבד את אביך ואת אימך, למען יזרקו גם אותך לבית האבות הקרוב למקום מגוריך. אחד שהוא זמר ואחד שחושב שהוא זמר נצמדים זה לזה בדואט שדורש חמלה, או חיבוק, או ירושה של מיליונים. פסקול ישראלי רווי לסרט מצרי סחוט. תגידו מה שתגידו, כואב הלב. כואב זה לא מלה, זה אנציקלופדיה.

מזי כהן, תחת גיטרות צרחניות, קלידים מפחידים ומלים קשות כשאול, מעונה, טעונה, בוערת מחימה, שורפת את עצמה לדעת. מכניסה את הראש לתוך התנור ומדליקה חמש להבות, ליתר ביטחון. והכל, אני רוצה להזכיר לכם, בגלל בחור. אם הוא לא ייבהל מהצווחות, הוא בטוח יתחרש. או יברח. שוב. יה אללה איתו.

בלוז איטי ומתחשב, עלוב ומתקלף, מעורר רחמים ומרדים נחרנים, על מסכנות ובטלנות, שכתבו יהונתן גפן ושלום חנוך, בדירה השכורה, לפני עשרים שנה, ארבע בבוקר לא נרדם. ואיך יירדם? הוא שיכור כלוט. גיטרה מנקרת באפילה, תופים עצלים עונים לה בלית-ברירה, מיטה ריקה מסריחה מסיגריות, דמעות כבדות זולגות על הלחיים, ובקבוקי בירה מתגוללים על הרצפה. יש מכבי, אין חברות.

בלבנון יש מלחמה, אבל אני, המיואש מכפר יואש, מתנודד בערסל. גם ככה הכל אבוד, אז בשביל מה להתערב ולהסתבך בצרות. אחיו הצעיר של ילד מזדקן לא מבין מה יש לחפש שם, בחוץ, לפני שתיים בצהריים, ומנהל מונולוג פילוסופי עם עצמו, להיות או להיות, על החיים ועל בכלל. מה יוצא מזה? כלום. מה למדנו מזה? שום דבר. איזה באסה.

7 בועז שרעבי - אצלי הכל בסדר

כתוב בעור. מצמרר חושים. חורץ עפעפיים ולא מסוגל להירדם. מיתרי גיטרה מתנפצים על סלעי המצוקה, זמר מצטעף מבקש על נפשו בכל פה, בבלדה מיוסרת על החיים שאחרי. הוא מנסה עוד להחזיק מעמד, מספר לה סיפורי סבתא ומשקר שהכל נפלא, אבל קורס עד מהרה לתוככי יבבה ארוכה ומתמשכת. יותר עצוב מזה? אין, וואלאק אין.

בלי אשה, בלי תקווה, בלי חלום, אבל עם שיר גדול מהחיים. במשעול אל האין, על שביל התוהו, צועד, בודד, זמר נשמה, בעל עוצמות בלתי נדלות וקול שהולם ברקות. כמו גבר אמיתי, הוא בכלל לא יורק לכיוון שלה אלא מעדיף לרחם על עצמו ולהתפלש בששון בריקנות המטביעה את חייו. פתיחה מלודרמטית, מבשרת רע, לא מותירה ספק: זה ייגמר בדמעות. ים של דמעות. 

מצח חרוש קמטים משקיף, קודר, לעבר האופק. ובאופק אין סירה, השמש לא שוקעת, זאב לא נובח אל הירח. "בבגוד באדם דרכו", חותך כספי, "שאין בו אבן על אבן", שורט מתי, באווירה גותית להחריד, כמו טירה מתפוררת (או ארמון עם קורי עכביש). יצירה מדהימה, מכבידה, שנשמעת כמו משקולן טורקי שהניף קצת יותר מדי ונפל על פניו לתוך הלינולאום, עם הגבות על השטיח.

זוהר לוי בדאון. יורד לדאון טאון. עומד על הגשר ומסתכל למטה. יוני רכטר ואבנר קנר המבועתים אוחזים בו, רק שלא יעשה משהו לעצמו. הוא זועק מהקרביים, עיניו רושפות, שפתיו רוטטות, "אין לאן ללכת, ואין לאן לחזור", בלוז בגוון ג'ז, פסנתר בניחוח אלכוהול, שיכור מתנודד מושלך מהפאב הקרוב ומקיא מאחורי הפחים. שיר כזה לא מומלץ לפגוש בסמטה חשוכה. לך תדע איך הוא ייגמר (נכון, לא טוב).

הרוח היא פראית. החורף כרגיל קר. והיא בודדה. כל כך בודדה. מעבירה סכין על הגרון בתקווה לאתר את העורק הראשי. בגללו. בטח שבגללו. התאריך המדוייק: סוף נובמבר. השנה: אלף תשע מאות שבעים ומשהו. מצב צבירה: רחמים עצמיים מכרסמים זעם עצור. כינורות חורקים ברקע, הפסנתר מחפש ניחומים, ואם הגיטרה היתה של יהודה קיסר, המכירות היו בשמיים.

12 מאיר בנאי - גשם

הבכי השוצף מתערבב במבול הסוחף, ורק שישטוף הכל ולא יותיר זכר למה שהיה ועבר ונגמר. כפי שגלי הים מעידים על סקס, כך הגשם שיורד מדווח על עצב. למה? אין לי מושג. בנאי יורק את הסבל, צווח מכאב, סביר להניח שעוד מישהי חתכה איתו עניין. קרעה אותו לגזרים. אז הוא יוצא החוצה ושר לעננים. תראו מה אתן עושות לנו. אין לכן מצפון? לא, באמת.

בחצי חיוך עצוב, על רבע בלוז קצוב, עם גיטרה וכינור, הוא כבר ויתר עליה, היא מזמן ויתרה עליו, רק שהגשם, שוב הגשם הזה, לא מרפה. הפעם הוא מביט מהחלון החוצה (לפחות לא נרטב), והרגשות מתערבבים כהרגלם בדמעות. הלב השבור סופג עוד גל עכור. אבל הוא יתאושש. עוד מעט. אבל היא הלכה. לעד. סוף לסיפור. בקיצור, הבנאדם גמור.

סוף סוף יש לה שם, לאלמונית שמחרבת לו את החיים. קוראים לה דניאלה. הגשם עדיין יורד (שיר שלישי ברציפות!), הבלוז מכוון היטב, הגיטרות חורצות דין, והכאב הזה, אתם יודעים, קבוע. שנה, רק שנה, לפני הקיטש האנין של "האשה שאיתי", ברוזה עדיין נשמע כמו רווק מחורפן, שחוטף עצבים ומתייסר, בלי בושה, בגללה. אמה-מה, נראה לכם הגיוני שמישהי תוותר על דויד ברוזה?

15 שלום חנוך - הדרכים הידועות

הנישואין כגיהנום עלי אדמות, הגירושין כקץ כל הימים. מחזה אימים, מקפיא דם, שנפתח בשער ברזל שנסגר, מתמשך אל רחובות חשמל, הלילה אפל כשאול, הלב שקפא לא חולם להפשיר, והוא מדווח על דף חדש. ממש. אין חשש. כמו שהשיר הזה נשמע, רק מטוס קרב יוכל לחדור את השריון שחנוך עטה על עצמו. וכדי להגדיר את עוצמת הכאב, צריך להשתמש במערכת כריזה של נמל התעופה קנדי. לפחות.

בכל פגישה מקרית נזרעים זרעי הפרידה. כל סיפור אהבה שהסתיים, או יסתיים, מערפל את הזיכרון. האם היה זה רומן אמיתי, או רק חזיון תעתועים. היא אותו אהבה, הוא את בית המרזח, ושניהם, הלומי משקה, עשו את המוות זה לזו. בזמן ההוא, של אלכסנדר פן, תחת פנסי ניאון, עם יין במקום גולדסטאר, ואריק לביא בתור טרובאדור, הפצע דימם שנים. הוא עדיין.

התייפחות שאין לה תכלית, על החייל שהלך ולא שב, בפיה הפעור של מלכת הדיכאון המזרחי. בכוונה לצלול, מתוך רצון לצרוח, בקול חודר עצמות, מכבה עוזרי סיגריות נובלס מצומקות ומסובבת את הפילטר על הכוויה שנצרבה בבשרה. סלסולים הודיים ורוח קדים מצרית הופכות את "היכן החייל" למעמסה כבדה על הנפש ולמועקה של ממש בגוף. קורע לב, בלשון המעטה.

לפני החורף הבא, מודיע הקול הצעיר, כבר לא אהיה קיים. וזו הבטחה. החיים אולי יפים, אבל הנערים המיוסרים והנערות העגמומיות לא שמעו על זה. בלי חבר טלפוני, עם סיכוי של חמישים-חמישים, הם מתכננים סוף מר ונמהר. כי העולם הזה אכזר, ואין למי לקטר, ואף אחד לא מבין אותי, כך שכל שנותר הוא לשים קץ לייסורים. שיר שהיה לפני עשור המנון של דור. או כמו שהכריז איש עם קרחת: הדור הזה רקוב.

צעקה שמכוונת ישר לתוך הבטן. מיד. ובדיעבד. התקווה קמלה לפני זמן רב. עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, כמה זמן עוד יחכה שמישהו עוד יחכה? (את המשפט הזה צריך לקרוא פעמיים). מזמור תוגה סוחף, תוקף ועוקף, שלא חולם ללטף. שלא מותיר אבן על אבן. שלא מרפה מהאוזן. לופת את הבטן וכובל את עצמו לצלילי גיטרה מחשמלת. ייאוש מענג, בלי סודות.

אמא חולה, אבא חסר אונים, והבן האומלל, המצב בלתי נסבל, לוקח מונית וטס מהקריות לתל אביב. כשהערב צונח כמו אבן, כשהלילה מבעבע כמו קומקום חשמלי, ארקדי דכדוכין ומיכה שטרית מבקשים לעצמם מחסה זמני בתוך גופה החמים, התמים, של נערה עירונית. רצינות תהומית, כמיהה טוטאלית וצרחה ראשונית יגרמו לכם לרגשות אשמה קשים. מה, רע לי? איזה רע? מה פתאום רע? תסתכל עליהם, להם רע.

מלנכוליה אהובתי נחה לה בחדר הקטן, המבט מצועף, החתול מעולף, התה מתקרר, לא רוצה לעזוב, מסרבת להתקרב, למה לזוז, ככה סתם, כאילו כלום. נכון, בלונדון הייאוש יותר נוח, אבל כאן, בדירה הטחובה, אולי יש לי סיכוי למצוא איזה שינוי (או שלא). אם חשבתם שלהיות מזרחי זה מדכא, עוד לא שמעתם את ארקדי ביום רע. וואי בלילה.

הצער והיגון חוטפים שיגעון. הזמיר מבאר שבע פותח את הפה והשמיים נופלים לו על הראש. גם אתם נופלים. גם אנחנו. מר גורלי והעולם אכזר, מתבכיין הברבור הממורמר. ומביא את אלוהים בתור שחקן חיזוק (הוא עוד ישוב). תחשבו על זה לרגע: לו רק היתה לה עוד טיפת מזל, רק עוד טיפה אחת, יכול להיות שכל זה היה נחסך מאיתנו, לא?

בשביל מה? ולשם מה? תגיד לי, מה ייצא לי מזה? עדיף להתהפך לצד השני, לשים את השמיכה מעל לראש, לחבק את הכרית ולשכוח שאתה קיים. כוורת משעשעת? הצחקתם אותי. זהבה וזוהר מדוכאים? זה עוד כלום לעומת אולארצ'יק. למובטל (או לבטלן, תבחרו) יש את אבא על הראש, תנור חימום מול הרגליים וריח נורא מהשירותים. מקהלה עייפה מאחור ואקו מדופרס מהצדדים מבשרים על מחזמר בשלוש מערכות: מתעורר, יוצא, חוזר. עבר עוד שבוע.

24 דויד ברוזה - ילדים של החיים

אז מה עוד לא היה לנו? נכון, נרקומן מחוק, מסומם דפוק. שיר גמילה ופזמון ייסורים שכוחו בצניעותו, כשגיטרות אקוסטיות חרוכות לוהטות בידיו המיומנות של ברוזה הצעיר. הרופא כבר מדבר על סוף הדרך, אמא שוב נכנסת לחדר, הפחד מבצבץ בין השורות (תרתי משמע). הילד, דוקטור, עוד לא בן שלושים, ויש לו חום גבוה. מעניין למה.

ים? איזה ים? אוקיאנוס עמוק של בכי רם ומתמשך. געגועים עזים שצובטים בנשמה. התרגשות שמזרימה דמעות לעפעפיים. אשה כותבת לאהובה הנוטש, או נזכרת בהבטחתו של חייל מת, או מבואסת סתם, ומבקשת על נפשה. ומתחננת שישמע. מטח כלים דוויים שוטף מאחור כמו מזרקה באולם חתונות. וזמר אחד גדול עוצם עיניים ושוחט את האוויר. בלי סכין.

יאוש אחד פגש יאוש, שאל אותו איך הוא מרגיש, ענה יאוש בקול כבוש: אני אדיש. לאחד קראו ארקדי, לשני מיכה. ומי שתיאר לעצמו שדוכין מושך למטה, יקבל את שטרית, שלוקח עוד שאכטה ומעדכן בגרון עמוק: "זמן טוב להתאבד עכשיו". מה שנכון, אגב. מה שמתחיל במשל על החלילן מהמלין, מגיע, איך ניחשתם, לבחורה שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה. ככה זה, בלי מצפון. תמיד יש להן זמן.

27 מאיר בנאי - כמו ציפור מעל הים

הפסנתר הצונן (מה זה צונן, מקפיא של אמנה זה חלום ליל קיץ לידו) מאיים עליו באגרופים קפוצים ומרעים לעברו בקלידים מסונתזים. הוא מתכנס בפינה. הקדרות אופפת את פניו. עיניו טרוטות. עורו חיוור. והוא בודד. איך לא? הבדידות הזאת, שנראית כמו קרחון ונשמעת כמו מדבר, יכולה להוציא מהדעת. ובנאי, מיואש כמו שלא הייתם מיואשים בחיים, פותח פה גדול ויוצא מדעתו. לא מומלץ לבעלי לב חלש.

28 זוהר ארגוב - כמו שיכור

האלכוהול הוא חבר, הבקבוק הוא רע, השכרות היא מפלט מכל מועקה. אבל זוהר לא זקוק לזה כדי להתנודד. מספיק שהוא עצוב (כי היא הלכה), מספיק שהיא הלכה (כי הוא עצוב). הוא לא חולם על חשבון נפש (למה הן כל הזמן הולכות), ואינו מוכן להאזין (שיסבירו למה הן תמיד הולכות), ורק מקרטע כמו צ'רלי צ'פלין לעבר השקיעה, עם בקבוק של יין, או ויסקי, שיהיה גם וודקה 12 אחוז, ותארוז לי.

29 נורית גלרון - כשצלצלת רעד קולך

הרטט שבקולה הצח, למלים של נתן זך, מצמרר את הקרקפת ושורף את הלב. היא נפרדת ממנו (נו, מה), עוזבת אותו לאנחות (בטח שבטח), אבל הוא מוכן לזוועה המתרגשת (בטלפון קווי), הוא כבר יודע מזמן (שזה לא זה). הטראגיות משכרת, המלודרמטיות מקטרת. שיר הרה אסון, שלא חותך את הורידים אלא מנסר אותם לרצועות דקות, מתבל בדם קרוש ואוכל עם מלח. על הפצעים.

30 צביקה פיק - לא אני

לפיק, למשל, יש אליבי: זה לא הוא, זה מישהו אחר (הוא צודק, אגב: אלכסנדר פן כתב את המלים). ההוא יביא טבעת, ההוא יאכל את מה שתבשלי, אז תבואי בטענות רק לעצמך, מותק. פיק, לא ייאמן, מסיר מעל עצמו כל אחריות, גם אם זה מתוך התקף דיכאון רגעי, או מחטף עצבים בלתי נשלט. איתו גמרת, סופית. ותשכחי מקאמבק.

31 אילן וירצברג - לא יכולתי לעשות כלום

הפה הפעור לרווחה של אילן וירצברג, הטקסט נטול הרחמים של יונה וולך, ועוד לא אמרנו כלום על הגיטרות שנאחזות באוויר, נוגעים בחוסר האונים המוחלט. לקרוא את המלים, להיזכר בכל הרגעים בהם התביישת בעצמך, להבין שזה הולך להיות אפילו יותר גרוע. גם אם וולך כותבת משהו על להתחיל מחדש, לא חייבים להאמין לה. אפשר פשוט לתקוע את הראש בתוך האסלה (התנור מקולקל) ולהוריד את המים.

32 אביהו מדינה - לבד יושבת

זה יכול להיות צינוק אפלולי בכלא נווה תרצה, או חדר ורדרד עם פוסטרים של זוהר ארגוב בשיכון מתקלף בקרית חיים. זה לא ממש משנה. העיקר שסוף סוף, אחרי כל מה שעברנו, מישהו מוכן להתייחס גם אליה. אביהו מדינה עושה לה ג'סטה ומוכיח שבכל הקשור להתבכיינות, הוא יכול ללמד את חבריו דבר או שניים. "שלא תיעצבי עוד", הוא מתפייט ברגש. "שלא תהיי לבד יושבת בעולם אכזר", הוא משורר ברעד. יה, רייט.

33 דן תורן - לבן על לבן

אימרו לא לסמים. או שלא תגידו כלום. דן תורן מגיש המנון דיכאון פאר-אקסלנס, בינו לבינה, ממנו אליה, הם היו האוהבים הצעירים ברגעים הכי צפים של החיים. משחקים בהתקרבות והתרחקות, יוזמים מניפולציות ילדותיות ויורדים מותשים על הברכיים. ההתמכרות שלהם לכאב עזה ממוות, גרועה מהרואין. או שהוא בכל זאת על משהו. תגיד, של מי השורה הזאת בכלל?

34 מירי אלוני - להיות לבד

זה לא עובר? זה כן עובר. אבל לאט. מאד לאט. כמו בפרסומת לבזק. השעון לא זז כשאתה בגפך. והיא, ההיא, לא חולמת להתקשר. בין פרידה נוראית לנטישה איומה מציעה אלוני, למלים של יהונתן גפן, אופציה מפתה: להיות לבד. בלי אף אחד. לבכות. להתייפח מרה. לקרוס נפשית. ולצחוק. מישהו מוכן להסביר לי מה מצחיק פה?

35 שימי תבורי - לילה בלי כוכב

ועכשיו ברצינות: איזו סיבה יש לנשים שמחזיקות מעצמן לחלוק איתם מזרון קינג סייז או טיול בסחנה? הם בכיינים שזה נורא. כל דבר קטן עושה להם רע. קחו למשל את שימי. קדרות, קיפאון וקור כלבים התכנסו בחדרו הקטן, כדי להזכיר לנו שהבדידות עושה שמות בסתיו ומרטשת את החורף. הוא מביט החוצה ולא רואה אפילו כוכב. אפילו כוכב אחד לא יוצא. אולי כי עכשיו מעונן, לא?

36 מיכאל מחמוד פטישי / ארנון צדוק - מאמי

יש לו, בינינו, את כל הסיבות להרגיש רע. הוא תקוע בכלא, היא חופשיה בחוץ, הוא שר לה, בוכה לה, מבקש, מתחנן, עצוב כמו זבוב, והיא, המיניאקית, לא עונה. מה יהיה? יהיה זיפת. הבלבול במוסיקה המזרחית, בין אמא-מאמא לאשה-מאמי, עשוי להבהיר סופית מה דופק להם את היחסים (ומשאיר מאחוריהם כל כך הרבה שירים). אם יום אחד יעשו פה את אירוויזיון היבבה, צדוק בליינד לוקח (פטישי, לצערנו, מת).

37 אהוד בנאי - מלנכולי

מסע לילי בארץ לא זרועה מפגיש את בנאי, הנוסע התמיד, עם מלנכולי, נודניקית עם קבלות, שלא לומר קרציה. היה או לא היה? היתה או לא היתה? לא בדיוק חשוב, העיקר שהיא מציקה לו בכל מקום אליו הוא מגיע, צצה בכל שעה עגולה, וממררת את חייו בהתמדה. איך יוצאים מזה? ממשיכים לנסוע. כלומר, בורחים מהגורל המר (והעולם אכזר). יש לו ברירה?  

38 החברים של נטאשה - מלנכולי

לא רק הירקון. הזונות גם. בדרך אל הים. מחשבות, דמיונות, הזיות וחזיונות, על נשים, כלבים, אנטנות וחצי ירח, נשפכים לתוך האוזן ומטשטשים את המוח. אפשר לנחש שזה שיר של שלמה ארצי, אבל זה לא שיר של שלמה ארצי. ממש לא, תאמינו או לא. האווירה טעונה מדי. הזמר מריר מדי. אין לו ג'ינס, הטריקו בכביסה, והוא לא חולם לחייך. ולמה שיחייך? הלו, מה קרה?

39 אבנר גדסי - נפרדנו כך

היתה דממה. הרחוב המה. למה מה? למה היא עזבה. עוד אחת לרשימה. הרסה לו את החיים באופן טוטאלי. וחיסלה לו את הזיכרון לטווח קצר. זה קרה רק אתמול, ונדמה לו שחלפה לה שנה. שאלוהים ישמור. הצליל הענק והקול החזק לא מצליחים להסתיר חרוז מסעיר: סמדר שיר כתבה את השיר. באמת.

40 גידי גוב - סורו מני

השותה על הגבעה. השיכר כפתרון זמני אך אפקטיבי לחיבוטי הנפש ולפרפורי הלב. העיקר שיעזבו אותי במנוחה ואוכל לשקוע לתוך אפאתיה מבורכת. בקיצור, לא קל להיות אלכסנדר פן. מנהלים רומן חסוי, קופצים לכסית, דופקים איזה דרינק, מחברים עוד פזמון מיוסר, ומדדים הביתה בראש מורכן ועם כאב ראש שלא היית מאחל לאוייביך. ולא, זה לא בגלל התוכנית של מני פאר. 

אם היא כל כך נפלאה, איך זה שהוא תמיד נדפק עד העצמות? אם הוא כזה רגיש, למה היא מטיסה אותו מכל המדרגות? ותחשבו על זה. עכשיו הוא מיילל לאלוהים ומנסה לחלץ ממנו מידע חסוי עד מתי, לכל הרוחות, יישאר לבד. בקיצור, משפיל את עצמו עד עפר. נותן לה לדרוך עליו חופשי על הבר. אין גבול לעליבות. אין תחתית לאומללות. אבל אם זה תלוי בו, אז שיישאר ככה. אם אתה מאושר, מי בכלל יקשיב לשירים שלך?

הוא לא נקי. דפקו אותי. הרב סמל הפלוגתי. חמש לירות הקניס אותי. תירוצים בכייניים כאלה אתה שומע כל יום בכלא 6, רק שלאף אחד מהם אין לחן קורע לב. האסיר הלירי רפי מייבב באוזני הסוהר האהבל אהרון איך עשו לו וכמה לקחו לו. האהבל צוחק. לך תדבר עם אהבלים. איזה דיכאון נהיה לנו כאן. אכן מראות קשים, רפי.

43 אביב גפן - עכשיו מעונן

אבא שיכור, אמא ברחה, הילד מבולבל, הבית מגעיל (נו, מי בדיוק ינקה?). עם התחלה כזאת, צפו להתפתחויות מרעישות בהמשך. זו לא טלנובלה (בינתיים), אבל יש פוטנציאל (ברור). אם תתרגמו לפורטוגזית ותהפכו את  המלודרמה לתסריט, "אביב נעורים" תקרע את השוק מקראקס ועד בואנוס-איירס. רק מי יצליח להסביר להם מה זה "דור מזויין"?

44 נורית גלרון - עצוב למות באמצע התמוז

איזו עונה מזעזעת. חם, מזיעים, הים מוצף במדוזות. פלא שהיא מעדיפה להיתקע בבית ולרחם על עצמה? קולה החרישי לועס את הקיבה, שפתיה הרכות בולעות את המעיים. בכל פעם שאתה חושב שראית הכל ושמעת הכל, גלרון מוכיחה שזה יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע. שבאמת אין שום סיבה לחיות. ושלמות אולי עצוב, אבל בטוח עדיף.

אדם זקן, מה יש לו בחייו. לא הרבה. דירה קטנה, וכוס תה, וזכרונות מעורפלים. העתיד, איך נאמר, לא מבטיח גדולות ונצורות. ובנוסף לכל הצרות, הבס העמוק של ליטני מדרדר את מצב הרוח לשפל המדרגה, ממשיך ליפול גם משם, ונוחת על האדמה הקשה, עגום ומיותם. השיר הזה אפילו לא חולם להציע נחמה. רק כיבוי אורות.

46 קצת אחרת - שיר בין ערביים

מבדידות האנשים הופכים קשים. אין להם ברירה, כמה אפשר כבר לסבול. שעת הדמדומים מנוסה במפגשים טעונים בין השמש השוקעת ליחסים שגוועו. אם יש שם אהבה, היא תנצח. אבל גיבור השיר כבר מזמן לא שם. הוא גלמוד ומיואש, נכנע ומנוצח. אם הוא נאלץ לבהות בירקון או בקישון (ולסבול מהריח), המצב באמת עגום.

47 נורית גלרון - שלכת

האיבחון: עמוק עמוק העצב בעיניים. האיום: הלילה את ליבי אקרע לשניים. התרופה ה