כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    או, דני בויל

    0 תגובות   יום חמישי, 15/1/09, 16:22

    ככל שהאוסקר קרב ותמונת המועמדים מתבהרת, הופך דני בויל לפייבוריט לזכיה בפרס הבימוי, על "נער החידות ממומביי". מסיבה כלשהי, היחס שלי כלפי זכיה של בויל אמביוולנטי משהו. זה לא קשור לכך שהאקדמיה בעצם מותחת קו ישר בין קולנוענים ותיקים ומוערכים יותר כמו מרטין סקורסזה והאחים כהן, לאיש הקטן הזה ממנצ'סטר. הבעיה שלי היא שכבר פיתחתי סלידה אוטומטית ולא ממש מוצדקת, מעבודתו של בויל. החלק המוזר הוא שדני בויל ביים את "טריינספוטינג", אחד מהסרטים המלהיבים ופורצי הדרך ביותר של שנות התשעים. הוא גם הראה יכולת מופלאה לגייס שירים טובים לפסקול שהופכים סצנה של אדם בתוך שטיח ליום מושלם. למרות זאת, לא רק שלא התלהבתי מהסרטים הבאים של בויל, אלא ממש שמחתי לאידו כשהם כשלו. למה? בגלל לאונרדו דיקפריו.
    כשהייתי בחטיבת ביניים, לאונרדו דיקפריו היה אליל. כל הבנות התלהבו ממנו, הוא הופיע על השער של מעריב לנוער לפחות פעם בחודש וכל פיפס בהשתתפותו זכה מייד לסיקור חסר פרופורציות, כאילו גם הפך מים לוודקה על הדרך. לנער מתבגר שלא היה בדיוק הכי פופולארי בבית ספר, מאוד הציק שבני מיני צריכים לעמוד בהשוואה לפצלוח העשיר מהוליווד. לא עניין אותי אם הוא בכלל יודע לשחק, כי ממילא המעריצות באו אליו בגלל הפנים ולא בזכות מונולוגים שייקספיריים (אותם למעשה עשה, החצוף, ב"רומאו + יוליה"). השיא היה כש"טיטאניק" בהשתתפותו הפך לסרט המצליח ביותר בהיסטוריה, גרף 11 פרסי אוסקר ובכל פינה שדרו את השיר המעצבן ההוא של סלין דיון.
    אגב, ראוי לציין שראיתי את טיטאניק לראשונה רק לפני שנתיים. היה גרוע.
    בסוף הניינטיז, נודע שמר דיקפריו יככב בסרט השאפתני "החוף". לא היה לי אכפת על מה הסרט ומי הבמאי, ידעתי שאני שונא אותו כי לא רציתי שהדיקפריו הזה ימשיך להצליח. לא משנה שהיה לו שיר נושא הרבה יותר מוצלח מאשר לטיטאניק, אני שנאתי אותו. בערך באותו הזמן, ראיתי לראשונה את "טריינספוטינג", מאוד אהבתי וקיוויתי לראות עוד דברים גדולים מהבמאי הזה, מה שמו, דני בויל. משום מה, לא עשיתי את הקישור המתבקש ורציתי גם שכל המעורבים ביצירת "החוף", כולל הבמאי (דני משהו) לא ידעו עוד אושר.
    המשאלה השניה התגשמה באופן חלקי. "החוף" נכשל והקריירה של דיקפריו דעכה לכמה שנים. בינתיים, דני בויל נכנס לתקופה של בינוניות יצירתית. לא רק שלא הצליח לשחזר את ההצלחה הפולחנית של טריינספוטינג, אלא גם נכשל ביצירת אפילו סרט אחד שהייתה הסכמה כללית על איכותו. "28 יום אחרי", "מיליונים" ו"שמש" כולם זכו ליחס של יצירות מופת בידי חלק מהמבקרים ושעמומון זבלי מאחרים. דווקא בתקופה הזו התחלתי לזכור מי זה דני בויל ומאיפה השם שלו מוכר לי ותמיד חשתי שטריינספוטינג הייתה הצלחה מקרית שאחריה, יבש מעיין היצירתיות. בסך הכל, חשבתי שהוא במאי די גרוע.
    והנה, ראיתי לפני שבוע את "נער החידות ממומביי". מה אומר ומה אגיד, סרט טוב. לא ברמה של טריינספוטינג, אבל בהחלט הדבר הכי טוב שבויל יצר מאז. אני כנראה לא הייתי מצביע לו באוסקר, אבל בהחלט ברור לי מהיכן מגיעה האהדה הסוחפת כלפיו. בעונת פרסים משעממת יחסית, בה האטרקציות היחידות הן זכיה אפשרית של סרט ישראלי באוסקר לשפה זרה ולראות כמה רחוק "האביר האפל" יגיע, "נער החידות ממומביי" אמור לקחת את האוסקר בהליכה. למרות שאין בבימוי שלו שום יחוד, אני די שמח שהבמאי של טריינספוטינג מקבל סוף סוף הכרה.

    כנראה שהתבגרתי והשנאה לדיקפריו כבר לא פוגעת בשיפוט שלי.

    ולסיום, שיר.


    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין