המשך מהפוסט הקודם - "סיפור אוורירי קטן"...:
"כן, נחזור" אני שומעת את עצמי אומרת. מאוכזבת מעצמי עד כאב, החיוך נעלם. מקבלים אישור ומתחילים להסתובב חזרה. ובחזרה אנחנו קרובים כל כך לארובות הללו ה"לבניות" כמו שקראו להן פעם, מעולם לא ראיתי אותן מהזווית הזאת, ואנחנו קרובים מדי אליהן, כמו שזה נראה לי קרובים הרבה יותר מדי... לא יכולתי להימנע מהזיכרון של ה- 11 בספטמבר. זה אחר לגמרי בכל קנה מידה ובכל זאת זה הדבר הראשון שקפץ לראש. ואני לא צועקת ולא נוגעת ולא אומרת דבר. אני מתכרבלת בתוך עצמי בתחושה של תבוסה מרירה. זהו – אני חושבת, המטוס סובב על צירו והנה זו נקודת המפנה ביחסים שלנו. גם אנחנו סבים לאחור וצוללים מטה.
עכשיו הוא רואה אותי במלא שפלותי. לא מסוגלת לקבל את הפחד כחלק מהחיים. אני פוחד משמע – אני עלוב...
עשר וחצי. נחיתה.אני מתנצלת, שואלת אם לפחות לא יגבו מאיתנו את מלא התשלום בגלל הקיצור שכפיתי עלינו. "בדיוק להיפך" הוא עונה, נחויב בקנס על כך שלא עמדנו בתנאי המינימום שהם 30 דקות, כאילו לא הרגשתי רע מספיק....ממשיכה להתנצל ולהתפתל, דורשת לפחות לשלם בעצמי את תוספת המחיר.
דלתות נפתחות ואני דורכת שוב על הקרקע. אם הייתי לבד הייתי וודאי מנשקת אותה. אח אמא אדמה...תמיד מובנת מאליה, היא לא מוערכת כראוי עד שהיא לא נשמטת מתחת לרגליים.והוא אדיב ואוהב מספר לי על אנשים נוספים שחוו חוויה דומה וכדי להרגיע אותי עוד יותר, מספר על חבר קצין גבוה בחיל הים שהגיב הרבה יותר קשה ממני, ומיד אחרי ההמראה נצמד לדפנות המטוס ומלמל "תוציא אותי מכאן..."
כל כך יפה מצידו הניסיון הזה לנחם, אבל אני ממשיכה להרגיש רע, מלווה אותי תחושה שהדברים בינינו כבר לא יחזרו להיות כשהיו. "אני אפצה אותך" אני אומרת בחיוך שובב שמסגיר את כוונותיי...והוא צוחק איתי, וממשיך להדוף את בקשותי להשתתף בהוצאה הכספית. בדרך למגרש החניה אומר שוב ושוב שזה בסדר ושזה מובן, ושלא כולנו נהנים מאותם הדברים...אבל אני רציתי אהבה בשחקים, אני לוחשת לעצמי, מתפנקת בתוך התחושה הזאת, לבד.
נכנסים איש ואישה , כל אחד לרכבו, נוסעים קצת אל מחוץ לשדה התעופה ומחוץ לשדה הראיה אנחנו עוצרים בצד הדרך לחיבוק אחרון ומשם ממשיכים כל אחד לביתו.
עשר וחמישים - רות סוף.
|