זומנתי ע"י אגף הרווחה של הדרומיים להנחות סדנת אמהות ואני "גיבורה גדולה".. הלכתי, הגעתי להיות איתן, להקשיב להן ולאפשר את הקתרזיס שהן כה זקוקות לו.
האווירה הייתה קשה, הן תיארו את תגובותיהם של הילדים כתוצר למה שמתחולל שם: ילדים שפוחדים להיכנס לשירותים ולא מוכנים להישאר דקה אחת לבד. ילדים המצויים באי נחת ומתבגרים המגיבים באופן רגרסיבי. ובעצם, אנשים מצויים שם בלחץ נורא ובהלם!
ואני? אני עוד מימיה הראשונים של מלחמה זו הגבתי וקשה, הרי הפגיעה ברורה לכולם אם כך, לא האמנתי שאנחנו שוב נכנסים למלחמה, לא הרפיתי מהעדכונים ואיבדתי את החשק לדבר (ואני אוהבת לדבר...העבודה שלי זה לדבר) אז דיברתי כמה שפחות, פשוט נפלה עליי עצבות מ ט ו ר פ ת כאילו והאקט הזה המית לנו את החלום! ואחרי זה נפלתי לי חולה (שפעת קשההה) - באמת - ואני לא אחת שחולה פשוט, הגוף מצטרף - מגיב לזוועות האלה- שנאה, רוע, הרג אנשים - לא מסוגלת!
ואז..הזמינו אותי לסייע, שאלו אם אוכל ואני לא חשבתי שישנה תשובה אחרת חוץ מ"כן" הרי איך אפשר לסרב? תחושת החובה דחקה אותי לשם, להיות איתם ולו לרגע, להזדהות באמת, שכן הם זקוקים לתמיכה הזו ומבחינתי , לא רק מההיבט המקצועי, אלא גם מהמקום האנושי והאימהי, אני כאימא לילדה מרגישה אותן, מזדהה עם התחושות...והאמת לא יכולה להבין איך הן נשארות שם עם ילדיהן, באמת, איך הן שורדות? אימהות יהודיות, או פלסטניות, כורדיות ומארץ עוץ, לא יודעת, אימהות, זן מיוחד - שבלי פגזים ובלי מלחמות מגוננות כמו נמרות אז ככה? באמת, זה לא שפוי!
ואז אני חושבת לי, נכון מלחמה זה לא שפוי, אבל האם זה שפוי שאנשים יחיו 8 שנים בצלו של "צבע אדום"?
לא!
וזה שעוד ועוד מחוזות מצטרפים לזה?
בודאי שלא!
אז מישהו, למרות הכאב, היה צריך להפסיק את זה, את הטרור, את הלוחמה הפיראטית - את "רגעי ההפתעה" האלה - רגעים בהם פתאום נופל לו פגז, לא נופל כוכב, אלא נופל פגז... ושם, בדרום, מבינים עד כמה זה מוחשי ומפחיד ובאמת, כל מילה מיותרת. |