תמר תקראי את דברי יפעת סולל ותגובתי

 http://ysolel.cafe.themarker.com

תמי היקרה,

אני ממליץ בחום לקרוא את כל כתביו של חומסקי. אני יודע שהוא קצת מוקצה בארץ אבל כתביו מאירים את כל הסוגיות האלה. הוא מסביר איך בזמן מלחמה בכל הדמוקרטיות יש תמיד תמיכה עצומה בממשלה. הוא מסביר איך השמאל האמיתי נדחק לשוליים על ידי ה"שמאל".

את יודעת באיזה מפלגה אני. את תמיד מוזמנת לבוא לשמוע.

למשל:

http://hadash2009.org.il/archives/feminismo/

אולי יעניין אותך. מקסימום תברחי בבעתה ותוכלי לכתוב עוד פוסט בבלוג שלך :)

 עמית

עם הרבה עוגיות וקפאין נעבור גם את הבחירות לכנסת

 + Tmarim +kaffeine +  ooguiya

הירהורים כאלו ממש היו גם לי בתקופה של הלחימה, וגם אחריה.

לא הבנתי, ואני אולי עדיין לא מבינה - לאן כולם נעלמו?

 אני לא חושבת שצריך להיות שמאלן גדול, פשוט לפקוח את העיניים.

אגב תמר בדרך כלל כן מבינה

אבל לכולנו -וגם לי יש התלבטויות

ולפעמים תמר מבינה יותר ממני

מי שלא מבחין בין מרצ לחד"ש

יש לו בעיה

יש לי הרבה חברים טובים בחד"ש

כולל ערבים פה ביפו

הבעיה זה היהודים

אגב במאמר של תומס פרידמן לפני כמה חודשים

הוא כתב ש תוכנית שלום כאן ובעירק צריך להיות

פשוט כדי שכל הצדדים יבינו אותו

אני לא מתיאש יהיה שלום בין ישראל לפליסטינאים

ואני לא מוותר על המטרה

ועוד משהו - רבין נבחר בזכות היותו הסמן הימני במפלגת העבודה.

משפט אחד חוזר ונשנה בפוסט שלך: "אני לא מבינה".

הוא המשפט  הנכון ביותר.

תמי,

לצערי נראה לי שהתשובה היא שככל שהמצב מורכב ומסובך יותר, כך אנשים מחפשים תשובות פשוטות יותר.

התשובה לפיה כדי לפתור את המצב בעזה ובדרום צריך להיכנס כמה שיותר בתושבי עזה, בלי לחשוב על היום שאחרי, על כמות האזרחים ההרוגים, על ההרס הנורא שיצרנו שם - זו תשובה פשוטה. למרבה הצער זו גם תשובה מאוד מסוכנת. אבל אנשים אוהבים להרגיש שיש פתרון, שיש מה לעשות נגד החמאס, וממשלת אולמרט-לבני-ברק הציעה להם "פתרון" כזה, על אף שלך ולי ברור שזה לא באמת פתרון ארוך-טווח, ואני מניחה שבקרוב זה יהיה ברור לעוד אנשים רבים.

בזמן "מלחמה" (ביטוי מטעה כשלעצמו, שנועד גם הוא ליצור קונסנזוס לאומי - בדרך כלל מלחמה מתנהלת בין שני צדדים שיש ביניהם יחסי כוחות קצת יותר מאוזנים, שלא לומר בין שתי מדינות ריבוניות) אנשים נוטים להתלהם. אנשי התקשורת שמצטרפים להתלהמות הכללית עושים זאת ככל הנראה פשוט כי הם באמת חלק מה-87% שתומכים במלחמה ומעוניינים בפתרונות הקסם של אולמרט וברק.

אך למרבה הצער (אני משתמשת הרבה בביטוי הזה, כנראה כי באמת מדובר במצב מאוד מצער...), נראה לי שבמקרה הזה גם התשובה של "השמאל הקיצוני", חד"ש למשל, היא תשובה פשטנית ופשוטה מדי. החלקים האלה בשמאל נחשפו בתקופה האחרונה כדוגמטיים, פועלים על אוטומט. לרוץ לסינמטק להפגין נגד המבצע שעתיים אחרי שהתחיל, כשעוד היה סיכוי, לפחות תאורטי, שיהיה מדובר במבצע ממוקד שנועד באמת להגן על תושבי הדרום ולא במלחמת בחירות של קדימה והעבודה - זה גם סוג של התלהמות. הרי אנחנו בכל זאת מתמודדים כאן עם החמאס - מפלגה פונדומנטליסטית, ימנית קיצונית, שמנהלת רדיפה פוליטית נגד גורמים מתונים ברשות הפלסטינית, שזכויות האדם של הפלסטינים תושבי עזה חשובות לה עוד פחות משהן חשובות לישראל. זו מפלגה שמי שמגדיר את עצמו כשמאלני והומניסט חייב להכיר בבעייתיות הרבה שיש בה ולתת ביטוי לעובדה זו בעמדותיו. תמכתי ואני עדיין תומכת במשא ומתן עם כל גורם פלסטיני רשמי, גם אם מדובר בחמאס, אבל כשאני נזכרת בפלסטינים שאני מכירה שסובלים כל יום מכוחו של החמאס ברשות ושחלקם ממש נרדפים משום שהם פעילי פת"ח, הייתי שמחה אם מפלגה כמו חד"ש הייתה נותנת על כך את דעתה ומתחילה להתנהג כמו מפלגת שמאל, במקום כמו מפלגת ימין פלסטינית.

בקיצור, אני מאוכזבת הפעם כמעט מכולם... פתאום כמעט אף אחד במדינה הזו לא נראה לי כמו שמאלני אמיתי. החריג היא מרצ, שהיא המפלגה היחידה שנתנה ביטוי כלשהו למורכבות של המצב בעמדותיה ולא נכנעה להלהמות של אף צד. אבל לאור התשובה שלי שבמצבים מורכבים אנשים מחפשים תשובות פשוטות, אני לא בטוחה עד כמה זה יעזור לה בבחירות הקרובות...

רתם  

betab

חבל שאתה טועה בגדול

הייתי באוניברסיטה כאשר עמוס עוז ענה לשאלות חכמות של  סטודנטים

והסיר את ספקותי לגבי עמוס עוז

הוא אמר שאילו החמאס היה רוצה לדבר עם ישראל ישירות אז טוב מאד

אבל זה לא המצב

חמאס בהודנא -תהדיה התכוננן היטב לאימות הזה

וגם צה"ל התכונן בעיקר באמצעות איסוף מודיעין

גם אני כמו רבים חותר לפתרון מדיני ולא צבאי

לכל הפליסטנאים ולא פתרון אחד בגדה ופתרון אחר ברצועת עזה

הצרה שגם חד"ש עשו הכל כדי לנצל את המבצע -מלחמה לבחירות

הגיע הזמן שההבלגה של מרצ מול ההתקפות של חד"ש יפסקו

גם אני הייתי בהפגנה בערב הראשון של מוצ"ש

ששלטים של חד"ש "שברו ימינה"

וחזרו על הסיסמא הסבירה מאד:

"ילדי עזה וילדי שדרות רוצים לחיות".

לכל אורך הדרך מרצ אמרה שאין פתרון צבאי

לרצועת עזה וצריך הפסקת אש מוסכמת ויציבה 

אהלן.

המבצע הזה היה מיותר מהרגע הראשון. ואני מדבר מוסרית - ראשית כל.

כמובן שצבאית, הצלחותיו הרבות ימחקו תוך חודשים מספר, ואנו נהייה במצב גרוע יותר.

רק שלום, רק הדברות (גם עם החמאס) ורק שתי מדינות לשני עמים יצליחו (אולי) לפתור את מצב הביש בו אנו נמצאים.

וחבל שמר"צ תמכה.

*

הי לך

את מעלה על הכתב תהיות משותפות. גם אני שואלת את עצמי, האם קול ההיגיון הפנימי, שהיה שפוי במשך יותר מ-50 שנים, פתאום השתנה. איך דעה של אדם שהייתה, ללא ספק, מוצקה לכל הפחות ונחרצת ביותר לכל הדעות, לפתע עברה פאזה.

הבעיה העיקרית שלנו, לדעתי, שאני חושבים בדיכוטומיה, ויחד עם זאת מחפשים תשובה מושלמת.

אנשים שאני מדברת איתם, לא מבינים, למשל, שזה שתושבי עזה סובלים, זה לא מונע סבל מתושבי ישראל.

 הראיה של האנשים היא מאוד מצומצמת. גם דרך של או או (או הם או אנחנו), וגם לראיה של טווח קצר ולעבר.

(מה שיהיה עוד שנה, נתמודד עוד שנה).

בעיקרון, גם אני חושבת כמוך, שהלחימה לא מוצדקת, שהפתרון של להכניס כמה שיותר, זה פתרון של תגובה אוטומטית, ושל ראיה מצומצמת לטווח קצר.

אבל, אז מגיעים סיפורים. שהבן דוד שחי בקיבוץ קרוב לגבול, מספר שכל היבול נהרס, ושחברי קיבוץ שלו לוקים בהלם קרב או הם נפגעי חרדה. הוא מספר שהוא עובר מהבית לחדר המוגן ומהחדר המוגן לבית. ואת נזכרת שהקיבוץ שהוא חי בו הוא לא התנחלות בהגדרתה, והוא בעצם היה חבר השומר הצעיר. והוא סובל, כבר שנים טובות, מירי בלתי פוסק. מאלימות של מסתננים, מהרס של יבול של שנים.

ואז את מנסה להבין, בתוך הכאוס הזה, מה בעצם הפתרון? מהי התשובה הנכונה? האם יש כזאת בכלל?

האם הראיה שלי היא לא צרה מדי? היא לא מקובעת מדי? אולי מתוך מלחמה, קשה ככל שתהיה, יבוא האינטרס להדברות. משני הצדדים?

חשבתי על זה לא מעט, בזמן האחרון. והגעתי למסקנה, שאנחנו חושבים שיש תשובה מושלמת. כלומר, יש תשובה, אני בטוחה שיש. אבל היא לא מושלמת. בכל דרך שבה נבחר, בין אם זה המשך הלחימה, ובין אם זה ללכת להדברות, ובין אם הפסקת אש זמנית, קבועה עם תנאים או ללא.

אחת הדרכים לקבלת החלטות, היא שתי שאלות שצריך לשאול:
1. מה אני מרוויח מההחלטה?
2. מה אני יכול להרשות לעצמי להפסיד?

מאחר ואני מאמינה שבכל החלטה שאדם עושה, בין אם היא פרטית, או עסקית, וכן - גם מדינית. יש רווח ויש הפסד. ומאחר ואין תשובה שהיא מושלמת, תושבי ישראל יפסידו בכל החלטה שתיעשה. השאלה הנשאלת, האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את ההפסד הזה.

למעשה, אני מאמינה, שהשלום יכול להיות רק בדרך אחת. כסף.

הבוס שלי נסע לכנס לפני שנה, וחזר עם כרטיסי ביקור של אנשי עסקים ממקומות, שאין לישראל בדיוק קשר מדיני או אחר עמם. כשראיתי את כרטיסי הביקור הללו, בתחילה, לא הבנתי מדוע הוא לקח אותם מלכתחילה.

רק אחר כך, כשקצת חשבתי על זה, פתאום הבנתי, שזו הדרך היחידה. כסף.

ברגע שיהיה אינטרס כלכלי, שיהיה קשרי מסחר בין ישראל לבין מדינות ערב שונות (לוב, למשל), יהיה אינטרס פוליטי ומדיני וכן, גם אינטרס לאומי, לעשות שלום.

ואם נחזור לנושא ההתלבטות, כמו שכבר ציינתי, אולי את מחפשת תשובות קבועות בסלע, במקום שבו הסלע מתחיל להתפורר. הזכרת את הפגנת ה- 400 אלף. אכן חלק מהמשפחה היה שם בגדול, אבל הרבה זמן עבר מאז ועד הנה. ואף לא אחד מאיתנו לא חסין בפני הפגעים.

אני מקווה שהלחימה הזאת תסתיים בקרוב (ולו רק כי אנשים מהעבודה יחזרו כבר, כי כמה אפשר)...

ושאף לא אחד, משני הצדדים, ייפגע כך, שהמצב יסלים ויעשה יותר גרוע.

ובנימה אופטימית זו, אני אתחיל את סוף השבוע. שתהיה לך שבת מקסימה. ד"ש לכולם ושבת שלום.

טלי

נ.ב. - כשכתבתי את כל הרשימה הנ"ל, פתאום תהיתי - מעניין מה סבתא הייתה אומרת?

היי תמי

ילד מבוהל, אישה חרדה, בעל מודאג, צפירה עולה ויורדת, קול אישה מונוטוני המכריז: "צבע אדום", האיום המתמיד מצפון ומדרום, הצורך הרגשי באחוות אלים ובחיבוק כלל קהילתי ובעיקר הצורך לחיות: אש תחת גפנו ותחת תאנתו, לשרוד את מתח הקיום היומיומי הבלתי אפשרי.

מה שלי נראה יפה, טהור, מוברי ונכון, בעיני האחר הוא משוקץ. לרוע המזל האחר הוא הקובע במרחב הקיום שלנו. השאלה היא האם אנו יכולים לשנות דרכי חשיבה של האחר במצב נתון, או שנשאר מתבוססים בעצב של עצמנו, מאירים בנר קטנטן ולא משמעותי את המחשך האידיאולוגי, ערכי וחברתי הסובב אותנו.

מעוזיה

87 אחוזי תמיכה במלחמה

בקרב תושבי ישראל.

שאר 13 האחוזים הם אזרחי ישראל הערבים

את, אני ועוד כמה מתי מעט

ואני תוהה כמה מזה קשור במיסוך העשן התקשורתי

המסתיר מעיננו את גודל האסון בצד השני?

תמר אהיה קצר וקולע

כמוך אני מרגיש שהיה מבצע-מלחמה מאד מוזרה הפעם

וגם אני הרגשתי שאני לא מבין מה קורה פה

חברים רבים זזו ימינה

ואחרים  זזו שמאלה

ואת מכירה חלק מהם

ממש ראשומון (הסרט היפני)

חלק מזה היה האיפול המוחלט הצבאי

שלא נתנו לחיילים לקחת טלפון סלולרי

ולא ראיינו פצועים

לעומת הדברת וההדלפות בלבנון 2

אח"כ היה שוני בין המאבק באויר

וההמשך ביבשה

והיה האוכלסיה בדרום

שחלק מהציבור הזדהה רק איתם

ופן אחר היה כאן ביפו ובמגזר הערבי

אני בשבת הראשונה הפגנתי איתם

ואח"כ בקריה

ולבסוף

הויכוח על זכותם של הערבים להפגין

שלי זה ברור שיש להם את הזכותץ

אני מצאתי שערבים רבים מחו על 

המלחמה

אבל לא תומכים בחאמאס וכועסים 

כעס רב על החמאס.

אכן מסובך

הערב היה כנס ביפו על יחסי ערבים-יהודים

וכל הבעייות עלו.