אני מיוחדת.

כן כן. בהרבה תחומים אני נחשבת ליוצאת מן הכלל. גם לטובה וגם לרעה.

לפעמים אני תוהה אם אני משקיעה יותר מדי מאמץ בלהיות כזאת...חריגה.

להיות האופוזיציה של החיים, בעוד שאני יודעת, שאני מנסה לאחוז בבלתי נתפס.

אני לא מיוחדת.

כולם כמוני. בשר ודם. אורגניים. אנשים.

אנשים עם שכל. אנשים בלי שכל.

אני הכל.

אני כולם.

אני גם אף אחד לפעמים. אולי רוב הפעמים אפילו.

אני לא מדגמנת שום אידיאל.

אני לא אידאל הנשיות.

אני לא אידאל היופי.

אני לא אידאל החכמה.

אני לא אידאל השנינות..

אני לא.

אני אפילו מדי ממוצעת.

למרות שאני לא אוהבת סושי, חולת קארטה, ומעדיפה חיות מחמד מכוערות על פני חיות קטלוג.

כל מי שבגילי מרגיש ככה. כלומניק כזה.

אני רוצה להיות זמרת.

כמה אידיוטי.

כמה אופייני לבת גילי.

זה מחליא אותי, תאמינו לי שזה מחליא אותי.

ובכל זאת זה מרגיש לי נכון לרצות את זה.

כמו שבערך...90% מהעולם רוצה.

ובד''כ אני מתנגדת למה ש-90% מהעולם רוצה..

האם אני יכולה להרשות לעצמי לשאוף למשהו כל כך....רגיל? ועוד משנעלם כבר בארץ הערך האמיתי של המקצוע.

החסרון שלי זה הגיל שלי. תמיד היה ותמיד יהיה. גם בגיל 64, כשאני אמות.

אם עכשיו- עוד עלולים לעשות ממני יומן לילדים ונוער. ואם יש משהו שאני לא רוצה להיות- זה יומן לילדים ונוער. או חס וחלילה חס ושלום טפו טפו טפו- כוכבת בפסטיגל. שהשם ירחם על מי שנאלץ להשתתף ההשפלה הפסיכית שמתבצעת שם.

אינעל הפרסום האינפנטילי. אינעל הפרסום והתשוקה הבלתי מוסברת שלי אליו.

אם אז- אולי אני אאבד כבר את הטעם ובכלל לא אגשים את החלום הרגיל והפשוט שלי?

אני לא יודעת ממי ציטטה שושנה ליבוביץ', מחנכתי בימי חטיבת הביניים, או שאולי זהו משפט שלה אפילו, אבל היא נהגה לומר לי במבט הונגרי ולשון מתגלגלת-

מי שלא שואף- נחנק ומת.