לפני כשנתיים וחצי, עת החל המבצע בלבנון לאחר חטיפת החיילים,
ישבתי עם משפחה וחברים ועקבתי אחר התנהלות הדרג המדיני וצמרת הצבא בעימות זה.
באותם הימים כבר טענתי ש"מלחמת לבנון השנייה" הינה מהחשובות במערכות
ישראל מאז הקמתה וכי ישראל חייבת לנהל אותה בחכמה וביד נוראה בעוצמתה. מדוע? כיוון
שלא היתה זו מערכה נגד קטיושות וטילים, אלא מערכה נגד אידאולוגיה ערבית-מוסלמית
קיצונית שראתה נכוחה את מנהיגות ישראל הנחשלת והבינה כי יכול לעלות בידה (ע"י
טרור) להציג את ישראל במלא חולשתה וסיאובה המדיני. אם ישראל תפסיד במערכה זו,
אמרתי אז, לא יעברו שנה-שנתיים ונחווה את אותו התסריט בעזה.
חסן נאסראללה ראה, ניתח, הבין ופעל. והוא גם ניצח
באותה המערכה – בכל הרמות! הדרג המדיני וצמרת צה"ל כשלו כשלון חרוץ, וחוסר
התעוזה והמעוף לעמוד מול חיזבאללה ולכתשו עד תום חיזקו לא רק את מעמד החומניסט
הלבנוני, אלא את האפקטיביות של מדיניות הטרור האזורית נגד ישראל. בלבנון היתה לנו הזדמנות
לשנות את מעמד הטרור בדיאלוג הערבי-ישראלי אחת ולתמיד – ונכשלנו בה מתחילתה ועד
סופה.
עתה חזר הסיוט ככרוניקה של מרחץ-דמים ידוע מראש, ואין בכך שום
הפתעה למי שראשו על מותניו. עזה 2009 הינה שיורת גידול ממאיר מהסרטן הלבנוני של
2006. וכמו בלבנון, המערכה בעזה הינה מהחשובות שידעה ישראל מאז הקמתה, אם-כי ההתמודדות
עימה הינה קשה עתה שבעתיים. כמו בלבנון, מלחמה זו הינה נגד אידאולוגיה ולא נגד
טילים, וחשיבותו של מבצע זה אף גדלה לעין-ערוך לאחר המחדל המבייש בלבנון. מאחר
והחיזבאללה יצא וזרועו על העליונה בכל החזיתות, הרי שקרנה של שפת הטרור עלתה
עשרות-מונים בשיח הערבי-מוסלמי עם מדינת ישראל. התקצנות סוריה, אירן ועזה הינן
תוצר ישיר וכואב של מחדל זה, אך איני מלין עליהן. יישויות טרור אלה פועלות למען
הגשמת האידאולוגיה עליה צמחו ואשר בבסיסה משמשת ישראל שק ניגוח אידאלי בכדי להסיט
את דעת הקהל הפנימית ממחדליהן שלהן בתחומי רווחה, חינוך וכדומה. איני מלין עליהן, כי
זו שפתן – שפה אשר אינה מכירה במושג "אחריות" ומעדיפה להאשים את
ה"אחר" תחת בדיקה עצמית נוקבת וכנה. איני מלין על אויבי ישראל, אך זעמי
שפוך על תגובת ישראל אליהם! עתה ניתנה לנו שעת כושר בכדי לשנות תפיסה זו בקרב
הציבור הערבי-פלשתיני, ולדאבוני לא ניתן לשנותה מבלי גביית מחיר כואב מאד מציבור
זה.
בשפתו המנטאלית של האיסלאם הערבי הקיצוני "שלום"
הינו ברירת מחדל ולא שאיפה שבטית, מדינית, או חברתית. בשפת הטרור הערבי-מוסלמי יד
המושטת לשלום הינה יד החוששת לחייה שלה ולא יד המונעת מכוח רצון למציאת פתרון בלתי
אלים לסכסוך כלשהוא. במציאות אידאולוגית חולנית ומעוותת שכזו, יד המושטת לשלום
מתפרשת אך ורק כהזמנה להפעלת כוח נוסף בכדי לכופפה ולהכניעה סופית. רק כשישראל
תשכיל להבהיר אחת ולתמיד שאותה היד המושטת לשלום יכולה אף להנחית מכה אנושה במקרה
הצורך, יתעוררו כוחות בעולם הערבי-מוסלמי ויתחילו לבדוק מחדש באם הנאראטיב הרצחני
שלהם משרת הלכה למעשה את מטרותיהם. המשוואה האומללה הזו הינה כורח מציאות תרבותית
שעל ישראל נגזר להתמודד עימה, ואני תפילה שמנהיגי ישראל חסרי החזון וחסרי חוט
השדרה ישכילו סוף סוף לראות מעבר לקצה חוטמם הפוליטי ועליבות רוחם המדינית ויתחילו
לכונן שפת דיאלוג חדשה עם האסלאם הערבי הקיצוני (אחת היא בנוגע לחמאס, חיזבאללה,
תנזים, חללי אל-אקצה וכד'). מסקנתי כיום הינה שנגד אידאולוגיה הדוגלת בדם והרס,
ניתן להילחם אך ורק עם דם והרס. החמאס והרחוב הפלשתיני שהעלה אותו לשלטון חייבים
להבין ששפת הטרור היא חרב פיפיות קטלנית, ומטרתה של ישראל חייבת לכוון חרב זו
למעמקי הרחוב הפלשתיני בכדי שיבין אחת ולתמיד שאין בה שום תועלת ובשום טווח. כל
עוד החמאס מעוניין בהרס מדינת ישראל יותר משהינו מעוניין בבניית מדינת פלשתין,
ישראל חייבת להשיב בעוצמה חסרת-תקדים מצידה.
במציאות המעוותת הקיימת בעולם המקיף אותי, דומה והעולם
המערבי מעוניין בשמירת חיי הפלשתינאים יותר מהפלשתינאים עצמם! עם כל ההרס שזרע
הטרור הערבי-מוסלמי ברחבי העולם בשנים האחרונות, תגובת העולם המערבי לנעשה בעזה
מעידה כאלפי עדים על טפשותו, עיוורונו וזיכרונו הקצר של האזרח הפשוט מהרחוב
האמריקאי או האירופי. לתדהמתי דומה והעולם שכח לחלוטין שלאחר נפילת מגדלי התאומים
היו אלה אלפי פלשתינאים – לא ישראלים! – שחגגו ברחובות וייחלו ל"מות האויב
האמריקאי". העולם שכח לחלוטין כיצד בן-לאדן נתפס ברחובות עזה (קל וחומר בקרב
החמאס) כגיבור לאומי ומחזיר כבודה של האומה הערבית-מוסלמית בזריעת הרס וחורבן.
דומה והעולם שכח לחלוטין (או שאינו רוצה לדעת) כיצד מטיל החמאס טרור על אזרחיו
הוא, וכיצד הוא משתמש בהם שימוש ציני כבשר תותחים. ואם הרחוב האמריקאי או האירופאי
סבור שבקריאתו לשמירת חיי האזרחים בעזה תעלה קרנו בעיניהם – הרי הוא נאיבי, טיפש
ובור אף יותר משחששתי. הרחוב המערבי אינו מודע להבדל התהומי בין שפת מלחמה ושפת
טרור, ואינו מבין לאשורה את האמת הפשוטה והכואבת המבדילה בין ישראל והחמאס: ישראל
משתמשת בכוחה בכדי להגן על ילדיה, בעוד החמאס משתמש בילדיו בכדי להגן על כוחו!
בעוד על ישראל לנסות ולהבהיר הבדל זה לעולם, אסור שדעת העולם תהווה בסיס לקביעת
המדיניות של ישראל בנושא זה. עם כל הכבוד למפרשים ולמנתחים השונים, חייבים הם
להבין שבמקרה וניתוחם מוטעה הרי שחיי ילדי על הסף – לא ילדיהם! לפיכך אני דורש
ממנהיגות ישראל להתבונן ראשית כל בילדיה ולהבטיח את שלומם. נקודה. יש זמן
למילים ויש זמן לטילים: עתה הגיע זמן הטילים.
הדיאלוג בישראל חייב להבדיל בין חזון ומציאות. חזון השלום
הפך למושג כה שגור בפינו, עד כי שכחנו להביט על המציאות הנפרשת לעינינו זה שנים ודורשת
התמודדות חסרת-תקדים וחסרת-פשרות עם בטחון. מדיניות "שלום ובטחון" חייבת
להתחלף מעתה במדיניות נחרצת של "בטחון ושלום". על ישראל להבהיר כי
"שלום" אינו חזון שלמענו היא מוכנה לשלם כל מחיר, בעוד "בטחון"
הינו מטרה שלהשגתה ישלמו מעתה אויבי ישראל מחיר נורא! אסור לישראל לבוא בכל מגע מדיני
עם יישות הקוראת בפומבי להשמדתה. עמדתי בנושא זה אף נחרצת יותר: כל מנהיג הקורא
להשמדת ישראל בפומבי חייב לדעת שהניח את נפשו בכפו, ואיני מתכוון לסמליות רטורית
בעניין זה. לו הייתי ראש ממשלה הייתי תר אחר ראשיהם של מנהיגי החמאס, החיזבאללה,
אירן[!] וכל ראש יישות הקורא להרס מדינת ישראל, והייתי מכריז קבל עם ועדה כי הוא
בן-מוות, יהא מעמדו המדיני-פוליטי אשר יהא. מאידך, הייתי קורא למנהיגים הערבים
המתונים ומתחייב לשאת ולתת עימם בכדי למצוא פתרון בר-קיימא לסכסוך, ומתוך הבנה
שישראל מוכנה להתפשרויות כואבות בכדי להשיג שלום בו לשני עמים שתי מדינות ריבוניות.
למען השגת מטרה זו חייבים גם גורמים מתונים ומשכילים בעולם הערבי (ובייחוד בקרב
הפלשתינאים) להשמיע את קולם ולצאת חוצץ נגד האידאולוגיה הרצחנית השולטת ברחובות
עזה וברחבי יהודה ושומרון. ישראל אינה אחראית לשנות דיאלוג זה מבפנים – זו אחריות
העם הפלשתינאי ועליו לאמץ אחריות זו בשתי ידיו אם ברצונו לחיות בשלום עם ישראל.
אני מצר ומדמם למראה ילדים פלשתינאים הנפגעים לשווא. איני
שואב שום קורת-רוח ממראה גברים גדומים ונשים מרוטשות שלא פעלו נגד ישראל. איני
צמא-דם, איני מתלהם, איני מאמין בקדושת רעיון ה"מלחמה" ואין לי שום חפץ
במחיר הנורא שמשולם ע"י אוכלוסיה אזרחית. אולם למען הסר כל ספק חייב החמאס
להבין שאם ידחקוני לכדי מצב בו עלי לבחור בין דם ילדיהם ודם ילדיי –
אשפוך את דם ילדיהם בלא להניד עפעף. וכל הטוען כי אין אמירה זו עולה בקנה
אחד עם ערכיה של ישראל כמדינה יהודית אינו מבין שקדושת החיים אינה מבטלת אלא
מכריחה אדם להגן על חייו וחיי היקרים לו. נקודה. קדושת החיים ביהדות אינה דוגלת
בהגשת צווארך לשחיטה ולפיכך אין באמירה לעיל דבר וחצי דבר המעיב על אמות המוסר
הגבוהות ביותר שלי כיהודי, כישראלי וכאדם. בנקודה זו אני יוצר סינתזה בין שתי
דמויות שאין ביניהן מן המשותף הנראה לעין: אברהם יהושוע השל ומקייאבלי. אברהם
יהושוע השל טען באחד ממאמרי הביקורת שלו על מלחמת ויאטנם כי "הדבר היחיד
הנורא יותר ממלחמה הינו האמונה כי מלחמה היא בלתי נמנעת". אני מסכים עימו בכל
הקשור לנסיון להמנע ממלחמה כחלק ממשאביה התרבותיים והערכיים של כל אומה נאורה.
מאידך, אם מגיעים למצב של מלחמת-כורח (קל וחומר עם אוייב המקדש מוות, חורבן והרס
בשם אלוהיו), הרי שדבריו של מקייאבלי בחיבורו "הנסיך" משמשים לי לנר:
"אם כבר נדרש לך להכות באוייבך, הכה בו באופן שלא יעמידו על רגליו
בעתיד". בנקודה זו במערכת יחסינו עם עזה, אברהם יהושוע השל נשמע רומאנטיקן,
ומקייאבלי – נבואי.
מבצע "עופרת יצוקה" ישא פירות כל עוד לא תהיה ממשלתינו
ממשלת "סביבון, סוב סוב סוב". לדאבוני איני רואה במנהיגות זו (או בכל
תחליף הקיים כיום במפה הפוליטית בישראל) יסוד נאמן לקידום שפת-שיח חדשה עם שכנינו.
ברצוני להתבונן בעיני הפלשתינאים ולאמר בשפה שאינה משתמעת לשני פנים: "אלחם
למען השלום כאילו אין טרור, ואלחם בטרור כאילו אין שלום". אמרו את זה קודם,
לפני, זה לא משנה – כיוון שהמציאות הדורשת מדיניות שכזו טרם השתנתה מהיסוד. אני
תפילה שיעלו לישראל מנהיגים צעירים, בעלי מעוף, אומץ וערכים, המסוגלים להניף את
חזון המדינה לכיוון של שלום בר-קיימא. אולם חייב זה להיות שלום הדדי, בו יחפוץ גם
הצד ששנים כה רבות שאב כוחו מתאוות שנאה, כפל-לשון, צביעות ערכית וקידוש החורבן
והמוות. אם העם הפלשתינאי יחליט שדרך השלום הינה דרכו מעתה, הרי יפגוש בי וברבבות
שכמותי הממתינים לו עם פרח מעבר לגדר. אולם אם פעילי החמאס צמאי-הדם חפצים לפגוש
את אלוהיהם במות-קדושים, על ישראל לארגן מפגש זה לאלפיהם ולרבבותיהם.
|
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה