ככלל, בגרמניה המערבית אני מרגיש "בבית". השפה, קוד ההתנהגות, הרי עליהם גדלתי, ולא במקרה. הם יובאו כולם מאירופה לארץ ישראל על ידי הדור של הורי, אירופאים לכל דבר, שבני אירופה אחרים התכחשו להם ודחו אותם ממנה. (בעיר קלן ישבו יהודים מראשית הספירה הנוצרית, ודאי לפני ששכניהם נטשו את אליליהם והתנצרו).

איני צריך על כן להזכיר לעצמי במהלך הסיור, בצד ה"נינוחות" הזאת, מדוע אני מגיע לשם מישראל – ולא מאי שם ברחבי הקיסרות.

כל גבר מבן 45 ומעלה – חשוד. 

בברלין אנו מבקרים במקום בו הוצאו להורג מרבית משתתפי קשר ה-20 ביולי 1944.

במערב גרמניה אנו מסיירים גם במחנה ריכוז. המחנה לא נועד במיוחד ליהודים, אלא לכל מיני אנשים שעצבנו את היטלר וחבורתו.

לא רק המקום ומראהו. השמיים האירופיים הקודרים משרים גם הם קדרות קשה.

בצד במת הזכרון שם, נטוע צלב ענק, שלפי הפירוש שלי – נועד להזכיר לכל הבאים – כאן נצלב בן האלהים שנית. היום אני גם חושב על כך שהפעם, אין הגירסה הרשמית מאשימה את היהודים. 

שפע המים בגרמניה גורם לנו לקנא בהם. בכל מקום סכרים ומפעלי מים אדירים. לא מגיע להם.

במסעדות אנו מתרגלים מהר מאד שהבשר זול מן הירקות – והיין זול מן המיץ.

רק קבוצה של שלושה מאיתנו סובלת מכך. הם שומרים על כשרות ברמה זו או אחרת (ומכריזים על עצמם כצמחונים).

לעקרונות יש מחיר. בעוד אנו מזמינים סטייק ורבע ליטר יין, הם מזמינים חביתה ומיץ תפוזים – ומשלמים יותר.

בערב אצל אקסל שפרינגר, המייסד ועורך שבועון ה-"שפיגל", מוגש לנו בין היתר גם קוקטיל חסילונים. כאן גם אני נשבר. משהו שנראה כמו מקק, אני לא מסוגל לאכול.

ואגב, בצד ה"שפיגל" גבה המצח, שפרינגר מוציא לאור גם את ה"בילד", שכולו תמונות, ורק פה ושם מודפסות בו מילה או שתיים, לאלה שביקרו ב"יסודי". המלווה מסביר לנו שאת ה"בילד" צריך להקפיד ולהחזיק במאוזן, על מנת שהדם לא יישפך ממנו ארצה.

מן החלון הפנורמי במשרדו של שפרינגר נשקפת ככר פוטסדאם המשוטחת, והחומה שעליה. סמל לברלין החצויה.

אחד ממלווינו אומר בכאב, כי החומה מפרידה בין גרמנים לגרמנים, וגרמני יורה בגרמני.

ביוהרה של צעיר אני עונה לו: "מה אתה רוצה? – הם רק ממלאים פקודות. קודם אמרו להם להרוג יהודים, עכשיו אומרים להם להרוג גרמנים". היום, כמובן, אני יודע שכולם עושים מה שאומרים להם, לא רק גרמנים. גם הטורקים, הקמבודים, ולא צריך להמשיך – הגרמנים פשוט היו יסודיים מאד. 

בארוחת צהריים במהלך שיחה עם עתונאים, עונה לי אחד מהם, די בנימת התנצלות, כי בסוף המלחמה (הוא מדגיש "בסוף המלחמה") הטיס את ה- ME-163. מטוס רקטי, שהרג טייסים גרמניים לא פחות משהרג צוותי מפציצים של ארה"ב.

כדי להוציאו ממבוכתו, אני מתפעל כנער (עוד איני בן 22 באותה עת) "טסת על ה'קומט'?".

הוא מספר לנו על קיומו של בסיס צבאי בקרבת מקום, ואני "מארגן" בו במקום סיור במחנה הצבאי למחרת – למורת רוחו הגלויה למדי של המארגן שלנו.

למחרת אני גם מבין מדוע. הסיור מלווה כמובן בעיתונאים, וביום שלאחריו אנו כבר מככבים בעיתונות המקומית.

הצבא המערב גרמני עשיר בהרבה מצה"ל של אותה עת, ו"כמובן", גם מסודר יותר. במקום מרכזי במחנה, בריכת מים קטנה ובה דגי נוי גדולים למדי (כנראה סוג של קרפיון). אני מהרהר בעגמת נפש שאצלנו היו דגים אלה מככבים על הגריל בהזדמנות ראשונה.

החיילים גרים במבנים בני שלוש קומות, כיתה בחדר, כאשר בחדר ארון לכל חייל, לרבות ארונית נעולה שאין לאיש, מלבד לחייל, רשות לפתחה אלא בנסיבות מיוחדות ובאישור מעין שיפוטי.

מראים לנו (ומאפשרים לנו גם להתנסות בהם) עזרי אימון שבצה"ל היו נחשבים למדע בדיוני. בשיחה על טנק ה"ליאופרד" הגרמני, אני מנסה להשוות ל"פטון" – הרכש האחרון של צה"ל באותה עת, ונענה שלעומת מערכות ההיגוי של הליאופרד – ההיגוי של הפטון הוא "ימיביניימי".

ה"בונדסווהר" עשה רבות כדי לבדל עצמו מן ה"ווהרמאכט" הנאצי. המדים שונים, הקסדה אמריקאית, שיעורי אזרחות חובה – לכל החיילים. שרידים נותרו רק בתחום החימוש, ל"ליאופרד" שבעה גלגלי מרכוב, כמו ל"פנתר" ול"טיגר" (וגם הבחירה בשמו מרמזת על המשכיות), והמקלע הסטנדרטי שלהם הוא ה-מ.ג. 42, מסוף מלחמת העולם השניה.

המוכנות למלחמה שם ניכרת גם בשילוט. בקצות כל גשר, שילוט המראה משקל מירבי מותר של משאית... ושל טנק.

באחת השיחות עם צעיר מקומי, מסתבר לי שהוא שירת בצבא, אני שואל אותו מה היה הנשק האישי שלו, ונענה כי השתמשו גם "בתת מקלע המצרי הזה – 'עוצי'"... (לא, לא מחלתי על כבודו של פאר היצירה הישראלי, והסברתי לו מפורשות...).

 לאחת הפגישות אני מוסע ברכבה של מתנדבת מקומית. אנו מדברים על שירים שונים, היא שרה אחד, ואני שר את "אולי מחר" שהיה פופולרי מאד אז בארץ (שרנו אותו ב"מקהלת גברי השריון" ב-64') – וכיום לא תשמעו אותו עוד. היא מכירה את המנגינה. אני אומר לה שאלינו היא הגיעה מצרפת, כמו הרבה נעימות באותה עת. היא מסוייגת מעט, לא אומרת מדוע – ואני לא שואל. אני מניח שמדובר במארש חיילי ממלחמת העולם, לא מעבר לכך. אני מסכם שכנראה נעימות השירים עוברות בין כל הצבאות, ואנו מחליפים נושא.

יקח עוד זמן עד שאשמע לראשונה את ה"הורסט וסל ליד", הימנון ה-אס. אה., המספר – באותה  מנגינה – על לוחמי ה-אס. אה. הצועדים בדגל רם, בשורות הדוקות ובצעד אמיץ.(  http://www.fordham.edu/halsall/mod/horstwessel.html - למי שחסרים לו הטקסט והמנגינה במלואם).

אנו מתפזרים להתארח לסוף השבוע אצל משפחות בעיירה קטנה. (בגרמניה המערבית עובדים כבר אז חמישה ימים בשבוע). אני מתארח אצל משפחה המורכבת מאמא ובן, בן 26. האב גויס במלחמה, ומת זמן קצר לאחריה, הם לא מספרים פרטים, ואני וודאי לא אשאל. במלחמה האב היה בחזית הרוסית, כמובן. בשיחה, תמיד החיילים לחמו בחזית הרוסית. האמריקאים הרי בעלי ברית בנאט"ו, לא? – ואולי גם לכן (בנוסף לעובדה שאנו יהודים) היסוסו של העיתונאי לספר על הטסת הקומט – שהופעל נגד אמריקאים בלבד.

מסיפורה של האם על חייה ומאבקה להשתקם בלי הבעל אחרי המלחמה, עולה הסיפור החוזר מאז ומעולם: המנהיגים רודפים אחר התהילה – והעם אוכלים חרה.

היא לא מתוחכמת מספיק כדי להמציא או לתחמן. ניכרים דברי אמת. 

עידוד קל אני מקבל בטיסה חזרה.

את דרכנו חזרה אנו עושים תחילה בטיסה קצרה ב"קרוול" של חברה זרה, לכיוון פרנקפורט. בטיסה כה קצרה מותר רק כיבוד קל. אנו מקבלים מספר ביסקוויטים שואבי לחות, המייבשים את חיכנו והופכים את אוזנינו לאבקה. מפרנקפורט אנו ממשיכים לציריך. גם זו טיסה המאפשרת כיבוד קל בלבד, אבל זו כבר של אל על: אנו מקבלים אשכול ענבים מרענן.

אין מה להשוות. 

באל על אנו מקבלים לראשונה, אחרי הנזרות של שלושה שבועות, עיתונים בעברית. אני נוטל "הארץ", כמובן. סטודנט גרמני היושב לידי במטוס, נזכר שעברית נכתבת שלא כמקובל, בעודו בוהה בעיתון שבידיי, הוא שואל אותי אם בעברית כותבים מלמעלה למטה. מצא את מי לשאול. "לא", אני מסביר לו, "באלכסון", וידי משרטטת אלכסון על פני הדפוס המאוזן שבעיתון. אחרי שניה או שתיים אני מסב את תשומת ליבו של ה"ד"ר ווטסון" הזה, לגרפיקה של העתון, שהיא בבירור מימין שמאלה – ומסביר גם.

במהלך הטיסה הוא מסביר לי שלדעתו פעולות התגמול של ישראל אינן מועילות. הן רק מגבירות את השנאה. מאחר שכבר סיווגתי אותו בלבי כצופה נאמן של עיתון "בילד" – אני משיב לו בדימוי גרפי: "אני הולך לתת לך סטירה אדירה, אבל אתה – אל תשיב לי, זה רק יגביר את השנאה בינינו."

עד היום אין לי מושג אם הוא הסכים אתי משום שהבין – או משום שפחד מן ההדגמה.

ושתי הערות לסיום:

        למי שתהה מה בדיוק קרה בסוף הפרק הקודם בהר ברוקן:

עוד מילדותי אני  יודע, שכל פרק שתחתיו מופיעות המלים "המשך בשבוע הבא" – חייב להסתיים בסצינה מותחת וטעונת המשך. באנגלית קוראים לזה – cliffhanger. משפט יותר "קליפהנגרי" מזה – לא עלה בדעתי. קיוויתי שמי שקורא את הבלוג – מבין שנותרתי בחיים בכל זאת, ולא באמת יהיה במתח. 

       פרק זה יצא ארוך מפוסט רגיל. מסתבר שאני זוכר מן הטיול ההוא הרבה יותר מכפי שהנחתי. כמו גדולים ממני, גם אני לא יכולתי לוותר על כמה קטעים, שעורך שאינו מעורב, היה מציע לקצץ בהם, או אותם.