ושוב אני כותבת עליך. אתה חוזר אליי מכל מקום, אידיוט שלי.

לפני שבוע וחצי החלטתי לנפץ את החומה. הגיע הזמן שתדע, הגיע הזמן שתראה. אמרתי לך כל מה שאני מרגישה. בהתחלה לא הבנת, ביקשת שאני אסביר לך מה זה אומר שאני לא רואה אותך רק בתור ידיד. אתה אידיוט והוכחת את זה, אבל יכול להיות שזה מובן ולא הרבה ידידות שלך אומרות לך באופן תדיר שהן מאוהבות בך. שאלת אותי למה אני מאוהבת בך, אמרתי לך שזה רגש ואני לא יכולה להפוך את זה לרשימת מכולת של תכונות. אמרת לי שאתה צריך לחשוב על זה. חשבת, יומיים. ביומיים האלה אני התנדנדתי בין תקווה קלושה לייאוש. אידיוט שלי, אני חושבת שאני יודעת את התשובה.

אני לא הייתי בבית כשאתה התקשרת אליי, זו הייתה שעת ערב. דיברנו על כל דבר וכל כך הצחקת אותי כרגיל. דיברנו שעות על כל דבר. אני תמיד מרגישה פתוחה וחופשייה לדבר איתך על הכל, לצחוק מכל הלב. כשדיברנו על מה שהיינו צריכים לדבר, השיחה הפכה להיות הרבה יותר שקטה. שוב שאלת אותי למה. אמרתי לך שאני לא יודעת. שאלת אם יכול להיות שאני מבולבלת. בשלב הזה באמת הייתי מבולבלת, כבר לא יכולתי להוציא מילה מרוב שהייתי חנוקה. כבר הייתה שעת לילה מאוחרת. התחלת להגיד את מה שאתה חושב על זה, או יותר נכון התחלת לגמגם את זה. מעולם לא שמעתי אותך ככה. ואז הכל התנפץ. אתה לא האידיוט שלי.