אני הולכת בקניון.

אני הולכת ישר.

הרגליים כואבות לי, אבל אני לא עוצרת.

אם אמשיך אגיע.

אני צריכה למצוא את חנות הנעליים ההיא.

איפה שקניתי את המגפיים. לפני חודש. מגפי עור. שלוש מאות שקל. מבצע.

אני הולכת בקניון.

קומה שנייה.

תכף המדרגות הנעות. קצת קשה לי ללכת. החימום חזק מדי בתוך הקניון. בחוץ גשם שוטף, באתי במונית, לא נשאר לי כסף. אבל ירד גשם. ופה חם מדי.

החנות בקומה השלישית.

בגשם הראשון נרטבו לי המגפיים. מבפנים.

היו אמורות להיות עמידות.

שאלתי.

אני זוכרת ששאלתי. בדרך כלל אני לא שואלת, הפעם הכרחתי את עצמי. לא כל יום אני קונה מגפיים בשלוש מאות שקל. היה מבצע, בכל זאת היה לי יקר.

המוכרת, בחורה אתיופית עם עור קטיפה חלק לבשה גופייה צהובה ומעל סוודר ירוק פתוח. רציתי לשאול אותה למה היא כל כך רזה. אבל לא שאלתי כלום. היא אמרה לי שהמגפיים האלה לא מחדירות מים. באחריות. ככה היא אמרה.

כל הגרביים נספגו לי מים. רק הלכתי בגשם, לא נכנסתי בכוונה לשלוליות. היו לי הרבה שקיות בידיים, והכול נרטב. כל הבפנים של המגפיים התמסמס. לקח שלושה ימים ליבש אותם.

ועכשיו אני הולכת בקניון.

הרגליים כואבות.

עולה לקומה השלישית בלי לזוז. במדרגות הנעות.

אין לי קבלה, לא שמרתי אותה. אולי תהיה שם אותה המוכרת. היא בטח תזכור אותי, היא שאלה אותי אם אני צריכה עזרה כי עמדתי הרבה זמן ולא דיברתי.

אני הולכת לאורך שורה של חלונות ראווה. משקפיים. בגדי היריון. ספורט. כלי בית. בגדי ילדים. בצד השני שולחנות של בית קפה. שתיים יושבות זו מול זו, סלט גדול באמצע, זיתים שחורים, בצל סגול, תלתלים לבנים של גבינה, עגבניות שרי. אימא ובת, זה חייב להיות כי הן דומות כל כך. מחייכות כל כך. לידן בחורה עם תינוק, הן עושות לו פרצופים. הוא רציני, התינוק. מסתכל עליהן בעיניים ענקיות, שחורות-שחורות. לא צוחק בכלל.

נעמדתי.

הרגליים כואבות, השקית עם המגפיים כבדה.

חם לי כל כך, ובחוץ גשם שוטף. והתינוק מסתכל ומסתכל.

אני צריכה להמשיך. כל כך הרבה רעש כאן. ואורות. וקשה לי ללכת, החימום בקניון מייבש לי את הפנים. העיניים שורפות.

נעמדתי.

מאחורי התינוק יושבת אישה. שיער לבן. קצר. שכמייה צמרית בבורדו עם דוגמאות בשחור. קפה הפוך קטן. עוגת קינמון שבלולית, מזלג עם שלוש שיניים. אני מזהה משהו.

אני לא מכירה אותה.

אבל אני מכירה אותה מצוין.

משהו בצל שעובר מעל השיער הלבן שלה מוכר לי, מהבטן, מהתאים הכי קטנים שלי בפנים.

אני צריכה ללכת.

המגפיים.

אבל אני עומדת. האישה הזאת, יש לה שיער סמיך, לבן, כמו חלב מלא, קצת צהבהב.

אני רואה אותה מתהפכת במיטה. אני מכירה את זה. ככה היה גם הלילה. ככה זה תמיד. כבר שעתיים והיא לא מצליחה להירדם. המחשבות שלה כמו שבשבת, זזות לאט לאט מפני שהרוח חלשה, כמעט לא מורגשת. מסתובבות סביב ציר מזערי של חושך בחדר השינה. ספר, טלוויזיה, משקפיים, סריגה, ספר, טלוויזיה, סריגה, משקפיים, חצי כוס חלב חם. אולי בכל זאת שינה. אולי בכל זאת הפעם תבוא השינה, אם רק אתהפך לצד השני ואאסוף רגל אחת אל הבטן.

האישה הזאת, ככה אני. מסתובבת בחזרה. בחושך אין הבדל אם העיניים שלה עצומות או פקוחות, היא פותחת אותן אל השחור שמעל הראש. ההודים אומרים שיש עוד עין, שלישית, בין שתי הגבות. אני מרגישה את המקום הזה בדיוק. אני מנסה להבין אם אפשר לראות בעין השלישית אפילו אם שתי האחרות פקוחות אל החושך. אבל, מה זה משנה, החושך מוחלט, אפילו דרך החלון לא חודר אור של לילה מבחוץ. בכל זאת אני עוצמת עיניים. מתרכזת בנקודה שבין שתי הגבות. מה אפשר לראות משם?

מה את רוצה לראות משם, אני שואלת את האישה עם הקפה ההפוך והשכמייה והקינמון.

השבשבת חורקת, מסתובבת לאט. ספר, טלוויזיה, סריגה, משקפיים.

אני רוצה לראות מה שנמצא שם, היא עונה לי.

אני לא רוצה להמציא כלום, אני אומרת לה. אני רוצה לא לשאול אם יש מראֵה מול העיניים או אין. העיניים עצומות, שחררי הכול, תנשמי בקלות, שחררי את העורף, שחררי את הקמטים על המצח, תתרכזי בעין השלישית, תני לה להתחמם. מה את רואה?

אני לא רואה כלום. עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול. בשקית יש לי מגפיים שאני צריכה למסור בחנות, הם מחדירים מים, המוכרת האתיופית עם העור הקטיפתי אמרה לי שהן נגד מים, באחריות, וכל הגרביים נספגו לי. ואני צריכה ללכת. אני לא רוצה לראות את הצל מעל השיער הלבן הסמיך, אני רוצה להגיע לחנות. עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול, והם מתחלפים במהירות, והם מסקרנים אותי מאוד, אבל הם לא נשארים אתי, ואני לא יודעת אם אני ממציאה או שזה קיים באמת.

היא מתעטפת שוב בבורדו עם הדוגמאות השחורות. אני רואה איך היא מניחה את היד שלה במרכז הבטן, מתחת לשכמייה. חם לי. בחוץ גשם שוטף, אבל לי חם נורא. העין השלישית רואה אותנו מלמעלה. השיער הלבן שלה, הסמיך, היפה, המוקפד כל כך, פרוע על הכרית מרוב התהפכויות. היא שוכבת ככה בחושך והידיים שלה על גבשושית הבטן. היא מנסה להיזכר איך פעם היו חיים בתוך הבטן שלה. איפה שחם לי. אולי משם תבוא לי איזו תחושה. אולי שם יבוא איזה חיבור.