| חוץ. תחנת טוטו בפתח תקווה – יום. השעה היא שעת בין ערביים בתחילת ספטמבר עדיין יש אור, אך אור דמדומים. עידו גבר כבן 28, 183 מטר, עיניים חומות, שער חום שמגיע עד הסנטר לבוש בגינס מרושלים וחולצת וי לבנה שראתה ימים טובים יותר ועינב בחורה כבת 27, 165 מטר, עיניים שחורות גדולות, שער בלונד כהה שנופל עד אמצע גבה בצורה מושלמת וללא מאמץ לבושה שמלה ירוקה יומיומית וכפכפי אצבע. שניהם עומדים בכניסה לתחנת הטוטו שבתוכה יש כ- 4 שולחנות ישיבה ורק אחד מהם פנוי. כל השאר נראה כמו תחנת טוטו רגילה. התחנה נראית די רגועה בשעה כזו, האור בתוכה קצת אפלולי והאנשים שנמצאים בתוכה הם בעיקר מעל גיל 50. עידו ועינב עומדים בחוץ מסתכלים על השלט של המקום ותוהים האם להיכנס. עינב: אתה בטוח שזה המקום? עידו: נראה לי שכן. אני לא רואה בתי קפה כאן באזור, זה המקום היחידי שמוכר כאן קפה. (פאוזה) יאללה בואי נכנס. פנים. תחנת טוטו בפתח תקווה – יום עידו ועינב נכנסים פנימה בזהירות מביטים סביבם כאילו עולם חדש נגלה להם, הם כמו חוקרים את המקום. הם פונים למוכר, גבר כבן 60, 160 מטר, שפם, עיניים שחורות, שער שחור קצר מסורק הצידה לבוש חולצת טריקו מפוספסת שקצת קטנה עליו ומכנס חום. יש לו פנים חביבות. עידו פונה אליו ושואל: עידו: שלום, תגיד יש מצב לעשן כאן בפנים? המוכר: בטח, מותק. כאן זה לא תל אביב, (מחייך) כאן אני קובע את החוקים ואני אומר שאצלי בטוטו אתה יכול לעשן כמה שתרצה. עידו: טוב מאוד, תודה רבה.(פאוזה) עינב את רוצה קפה בינתיים? עינב: כן, בטח. תקנה לי גם סיגריות בדרך כי נגמרו לי. אני הולכת לשבת. עידו מנהל עם המוכר שיחת חולין בזמן שהוא מכין להם קפה. בינתיים עינב מתיישבת בקצה השני, בשולחן הפנוי ובוחנת את האנשים בחדר בסקרנות של ילדה קטנה, עד שעידו מגיע עם הקפה והסיגריות. עינב: (מדליקה סיגריה) אני פשוט לא מבינה מה אנחנו עושים בתחנת טוטו באמצע פאקינג פתח תקווה ביום שבת אחר הצהריים? למה באנו מתל אביב בשביל זה. עידו: נו, אמרתי לך כבר, (מדליק סיגריה) אני חייב לחכות כאן לדודו. הוא אמר שהוא יסדר אותי והוא גר בפתח תקווה, הוא לא יכול להגיע היום לתל אביב אז (מחייך) אם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד. עינב: אוקי... סבבה. אבל נגמרו הדילרים בתל אביב? עידו: לא. אבל אף אחד לא הצליח להתארגן בכזו מהירות ואת יודעת כמה זה חשוב לי להיום. חוץ מזה בזמן האחרון כל מה שקיבלתי מאנשים אחרים חוץ מדודו היה זבל אורגני ורק החומר שלו נשאר פצצה. עינב: תזכיר לי שוב למה זה כל כך חשוב להיום? עידו: אוף. את אף פעם לא מקשיבה לי כשאני מדבר איתך, הא? אמרתי לך שהיום בערב אני גומר עם יעלי ואני רוצה לעשות את זה יפה ורגוע ובשביל זה אני צריך את החומר של דודו. עינב: מה הקשר בכלל? עידו: כי אני רוצה לעשן איתה ביחד לפני שאני מדבר איתה על זה אולי אפילו לקבל סקס אחרון ואז כשאני אגמור איתה היא כבר תהיה יותר מדי משוחררת ורגועה כדי לכעוס עלי. (מחייך) אולי היא אפילו לא תבכה. עינב: (מדליקה עוד סיגריה) , למה זה חייב להיות תמיד כזה סרט איתכם? למה אתה פשוט לא יכול לבוא ולומר לה: יעלי אני כבר לא אוהב אותך יותר. אני כבר לא אוהב אותך הרבה זמן ואני רוצה לעזוב. הא? עידו (בעצבים): תגידי, מה את חושבת לעצמך? שכולם יכולים לגמור מערכות יחסים כמוך בSMS. ראיתי זונות אחרי מעשה עם יותר רגישות ממך. מה הקטע שלך? באמת נראה לך שאני יכול לבוא ליעלי אחרי שנתיים וחצי ולהגיד לה שאני לא אוהב אותה יותר ופשוט ללכת? הלוואי ויכולתי אבל אני לא מסוגל לעשות לה את זה. (פאוזה) נו כבר איפה הדודו הזה? עינב: אתה רוצה לדעת מה באמת הבעיה שלך? עידו: (מדליק סיגריה ומחייך) נו באמת ראובן דגן, תגידי לי מה הבעיה שלי... עינב: הבעיה שלך שאתה תמיד הולך על ילדות. היא פאקינג בת 21 מה חשבת? אתה התחלת לצאת איתה כשהיא עוד הייתה חיילת. באמת חשבת שמערכת יחסים עם ילדת בת 20 תצליח לטווח הארוך, מעבר לזיונים? עידו: עובדה שזה החזיק כל כך הרבה זמן. לא הכל חייב להיגמר בחתונה. עידו מסתכל על השעון במעין אי נוחות עידו: אני פשוט לא מבין מה נסגר עם הדודו הזה, תמיד חייבים לחכות לו שעות. עינב: טוב אתה יודע, דילרים הם לא בדיוק האנשים הכי דייקנים בעולם. אני מקווה שאמרת לו להביא גם לי קצת חומר, גם לי לא יזיק להירגע קצת הערב. עידו: אני חושב שאמרתי לו. טוב אני הולך להזמין עוד קפה. את רוצה משהו? עינב: כן, תביא לי גם קפה, אבל הפעם עם סוכרזית. עידו קם לעבר המוכר, מזמין להם קפה ומתחיל לדבר בטלפון עם דודו בינתיים, שומעים אותו במעומעם מרחוק. עינב מדליקה עוד סיגריה ומוציאה עט מהתיק שלה ומתחילה לשרבט על המפיות שעל השולחן את דמותו של אחד מהיושבים בשולחן הסמוך, עד שעידו חוזר עם הקפה. עידו: טוב דיברתי עם דודו. הוא אמר שהוא עוד איזה 10 דקות מגיע. עינב: טוב יאללה שיגיע כבר. יש לי עוד דברים לעשות היום. עידו: כמו מה? עינב: הבטחתי לאבא שלי ולחברה החדשה שלו שאני אבוא לארוחת ערב. אני פשוט לא מבינה למה אני צריכה להכיר את כל החברות שלו, הרי גם ככה הוא מחליף אותן כל חודשיים. עידו: גם זו רוסייה? עינב: לא. אחרי השלוש האחרונות הוא החליט שהוא הולך דווקא על קיבוצניקית. עידו: תגידי, איפה הוא פוגש את כל הבנות האלה? אפילו חברים שלי לא עומדים בקצב שלו. עינב: איפה? (מחייכת) בj DATE . הוא כל הזמן יושב על המחשב. אתה צריך לראות אותו. כל הזמן מצ'וטט עם בחורות. עידו: תאמיני לי, אבא שלך בסדר. בגיל כמעט 60 כל היום יושב מזיין בחורות שהוא פוגש באינטרנט. עינב: כן. אני מניחה שזה עדיף מאימא שלי שכל היום יושבת ומרחמת על עצמה. לא יוצאת מהבית. עידו: יו, יש לי רעיון גאוני. אולי נפגיש בין אימא שלך לאבא שלי? גם הוא מאז שאימא שלי נפטרה לא ממש יוצא מהבית, וחלאס עברו 5 שנים מאז. אני חושב שזה רעיון טוב. מה את אומרת? עינב: אני לא יודעת? נראה לך שזה יתאים? (פאוזה) אבל אם הם יתחתנו בסוף, (מחייכת) אנחנו נהיה אחים ואז כבר לא נוכל לשכב ביחד לעולם. עידו: אה, באמת? לא חשבתי על זה. טוב אז לא משנה. אולי רק נכיר ביניהם לאיזה סטוץ שלא יישארו בקשר או משהו כזה אח"כ. עינב: כן, אדיוט. כי אתה באמת יכול לתכנן דברים כאלה. עידו: (מדליק עוד סיגריה ומחייך) טוב אין לי בעיה להיות אחיך החורג, כל עוד אני יכול להציץ לך במקלחת. עינב: טוב די מספיק עם השיחה הזו. הרי כבר ניסנו בעבר וזה לא הלך. אז יאללה שחרר. עידו: אולי את צודקת, אבל אני בכל מקרה קופץ אליך היום אחרי שאני מסיים אצל יעלי. אולי בכל זאת תנחמי אותי, אני אהיה אחרי פרידה(עושה פרצוף מתחנחן). עינב: נראה אם לא יהיה לי משהו יותר טוב לעשות. (פאוזה) נו כבר מה עם הדודו הזה? נמאס לי. כמעט סיימתי קופסת סיגריות בזמן שאנחנו מחכים לו כאן בפאקינג פתח תקווה. עידו: את יודעת, דווקא לי נחמד כאן במקום הזה. אני חושב שאנחנו צריכים לאמץ אותו. עידו נעמד ומתחיל לעשות עצמו כנותן נאום לאומה, עם דפיקות יד על השולחן וכל המיניירות הנלוות. עידו: אני אומר די לבתי הקפה הפלצניים של תל אביב. מעכשיו אני שותה את הקפה שלי ומעשן את הסיגריות שלי רק בתחנת הטוטו בפתח תקווה. אולי הקפה פחות טוב אבל לפחות לא מוכרים כאן שוטים של מיץ נבט חיטה או גזוז של פעם ואפשר לעשן בכל מקום, לא כמו בתל אביב שהפכה את המעשנים למוקצים והכל בגלל חבר כנסת אימפוטנט אחד. יאללה חברים, אחרי לבית הטוטו. עידו מפסיק את נאומו ורואה שכול יושבי המקום מסתכלים בו בספק שעמום, ספק שעשוע כאשר לפתע הוא קד לעברם והם מוחאים לו כפיים. עידו מרוצה מעצמו ומסתכל בעינב המשועשעת. איך שהוא מתיישב הסלולארי שלו מצלצל והוא עונה. זה דודו. עידו מדבר לפיית הסלולארי: מה קורה אח שלו? הכל טוב? אנחנו מחכים לך כבר שעה. איפה אתה? מה לא מגיע, אחי? אני צריך את זה דחוף, אמרתי לך. (פאוזה) אני לא מאמין לך. טוב יאללה ביי. עינב (במבט מסוקרן): אני פשוט לא מאמינה! הוא הבריז?! איזה זבל. מה קרה? עידו: לא יודע, משהו עם דוד שלו שצריך עזרה עם האוטו, לא ברור. עינב: טוב יאללה בוא נתקפל, נקפוץ דרך הבית של אימא שלי, נראה לי שאח שלי יכול לתרום לנו מהחומר שלו. אני לא יודעת אם זה יהיה טוב כמו של דודו אבל לפחות זה יעשה את העבודה. עידו: סבבה. עידו ועינב פונים לעבר היציאה, כאשר הם מנופפים לכולם לשלום, הם כבר מכירים את כולם. עינב: שבוע הבא אותו מקום, אותה שעה? |