הספקות חבטו על דפנות גלגלתי כמו עטלפים שחורים. כמוני, צווחים בתוך מערתם כדי למצוא את דרכם באפלולית עולמם. נשימתי קטומה. פרקי אצבעותי לבנים, אוחזים בחזקה במסעד הכיסא. אני לא אמות היום. אני יודעת. צלליות לבנות הולכות וחוזרות. מערכת כריזה נוהמת צהריים לחלל הסגור. "את יכולה להיכנס עכשיו". לצאת. לצאת. רק לא להיכנס. 

-         שלום. שבי. את פה לבד?

-         כן.  תמיד

-         את בטוחה שזה רעיון טוב?

-         לא למה? רעיון? איזה גלגל המצאתי? איזו סונטה כתבתי. סבך הכול באתי לבד

-         תראי. זה מה שחשבנו.

-         חשבנו? אתם וכל כתמי הפחם על שמלתי הלבנה

-         צריך לקבוע ניתוח. שבועיים החלמה. 3 חודשים הקרנות וזה

-         טוב. וזהו בלי פחדים, בלי להודות שאני יודעת למה 

הדלתות מתכוננות אלי מרחוק. נפתחות אלי ושופכות אותי בחיבה החוצה. הידיים מיתנמשות לי באור השמש. הלב לא כבד. ליטוף מיד גדולה יכול להרגיש לפעמים כמו חבטה. זה היה ליטוף. אני יודעת סבתא. אני מבטיחה לשמור על עצמי הפעם. לראות את כולי. לרצות את כולי.  

אני מתגעגעת. אבל לא עכשיו סבתא.