אמנון, "פרח" של בחור

"אמנון ותמר", ג'ובאני פרנסיסקו ברביארי (1591-1666)

אמנון ותמר הוא שמם העממי של שני מופעי הפרח "סיגל ססגוני" (או "סיגל שלש גוני"), צמח חד-שנתי חורפי שמוצאו מהאזורים הקרים של אירופה. לפרח חמישה עלי כותרת רכים כקטיפה, והאגרונום נעמן כספי ממליץ לשתול אותו בשמש מלאה – ראו הומלצתם. כל זאטוט בוגר טיול של"ח יודע שזוג פרחים זה נקרא על שם אח ואחות מיתולוגיים מהתנ"ך, ועל-פי הפסיכולוגית לינה ארנון "המיתוס מקבל ביטוי של זיכרון תרבותי באחד הסמלים הענוגים של האהבה. בפרחים. תואמים. שונים בצבעם". אכן, השם "אמנון ותמר" נוסך בנו תחושת שלמות, טבעיות, זוגיות רוגעת, אפילו אסתטיקה: יש אתר הכרויות על שמם (ומיד תבינו את האירוניה ההזויה בכך), חברת תכשיטים, חברת תבלינים, תליון קבלי המבטיח "הרמוניה ויצירת סדר בכאוס", צימרים טובלים בירוק, גן ילדים, כיפה סרוגה בדוגמת "יין ויאנג", גם מיטה זוגית "בהפרדה יהודית" כשרה [!] ומכמנים נוספים המעלים על נס אהבה בשניים אותה דמיינו רבים מאיתנו כמלטפת, ענוגה - אהבת זוג ילדי פרחים שכאלה. נו, איך לא?

אז זהו, שלא.

לינה ארנון ממשיכה ומביאה מדבריו של קלוד לוי שטראוס שטען ש"בכל פעם שיש סיפור מרוכך, העניין מוכיח שהאדם פוחד מהדבר שמאיים עליו בסיפור, ואז הוא תלוש מכול הקשר". אכן, הפער בין התעללות אמנון בתמר במקרא והנצחת שמם העממית בזוג פרחים נושאי עלי-כותרת רכים כקטיפה זועק את תלישות ההקשר  הזו. אז הנה לשיפוטכם הדמות לה קשרנו פרח.

אמנון היה בנם של דוד המלך ואחינעם היזרעאלית ואחיהם מאב של כלאב בן אביגייל, אבשלום בן מעכה, אדניה בן חגית, שפטיה בן אביטל ויתרעם בן עגלה. אמנון חשק מאד באחותו למחצה תמר, בתולה אשר לפי חז"לינו הייתה בתו של דוד המלך ממעכה יפת התואר, גויה שבוית מלחמה שהתגיירה מאוחר יותר. במקרה כזה (הנקרא הלכתית "דין [שבויה] יפת תואר") תמר איננה מתייחסת אחר אביה: בהיותה אחות אבשלום מדוד וממעכה הגויה בשעתה, הייתה תמר מותרת להינשא לאמנון, שלא נחשב אחיה למטרה זו. לכן, אליבא דחלק מחזלינ"ו, אומרת תמר לאמנון בנסיון נואש להניאו מאינוסה "וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ" (שמואל ב יג:יג – וראו רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ח':י').

אמנון לא בדיוק מקשיב. לאחר שהתחזה לחולה והבהיל את תמר למגוריו בעצת רעהו יונדב בן שמעה, אונס הנסיך את אחותו למחצה באכזריות. מדוע חשק בה כל-כך, אתם שואלים? פשוט, כי היתה יפת תואר - אפשר איכשהו להבין, יופי הוא דבר מושך. אבל מדוע בעל אותה נגד רצונה, אתם מקשים ("וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ")? פשוט, כי הוא יכל והדוגמא מבית אבא לא בדיוק הכריעה לכיוון נגדי (עיינו ערך "דוד ובת-שבע"). ומדוע, אתם מוסיפים לזעום, מדוע הוא זה שכועס עליה לאחר האונס (וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ), זורק אותה מהחדר, נועל את הדלת ומצווה על משרתיו שימנעו ממנה לחזור (שִׁלְחוּ-נָא אֶת-זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה; וּנְעֹל הַדֶּלֶת, אַחֲרֶיהָ)? פשוט, כי הוא "גבר", הוא גמר והיא, נו, לא הרישא וסביר מאד להניח שגם לא הסיפא.

תגובות החכמים רבות ומגוונות. חזלינ"ו לא ניצבו לימין אמנון ועיבדו גם מתוך סיפור זה חכמת חיים המבקרת את מעשהו, אם כי בלשון מעודנת: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויונתן" (משנה, אבות ה:ט"ז). בגמרא מצויין שסיפור אמנון ותמר היה המניע להחמרת גזירת הייחוד והפנוייה מבית-דינו של דוד, היינו שלא יימצאו איש ואשה זרים (ובמקרים מסויימים אף מקורבים) לבדם, אלא אם הם בני זוג: "אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה. ייחוד דאורייתא הוא" (סנהדרין כ"א:א-ב). 

מאידך, משורר ימי-הביניים שלמה אבן גבירול הקדיש שיר לזוג ובו הוא מתמקד ב"חולי אהבתו" של אמנון, "רומנסרה" המתעלמת ממעשהו הבזוי בהמשך: "אַמְנוֹן אֲנִי חוֹלֶה – קִרְאוּ אֱלֵי תָמָר, כִּי חוֹשְׁקָהּ נָפַל בְּרֶשֶׁת וְגַם מִכְמָר. רֵעַי, מְיֻדָּעַי, אֵלַי הֲבִיאוּהָ, אַחַת שְׁאֵלָתִי מִכֶּם אֲשֶׁר אֹמַר: קִשְׁרוּ עֲטֶרֶת עַל רֹאשָׁהּ, וְהָכִינוּ עֶדְיָהּ, וְשִׂימוּ עַל יָדָהּ בְּכוֹס חָמָר. תָּבוֹא וְתַשְׁקֵנִי, אוּלַי תְּכַבֶּה אֵשׁ לִבִּי, אֲשֶׁר בִּלָּה בְשָׂרִי אֲשֶׁר סָמָר."

אמנון נרצח כנקמה בידי אבשלום שנתיים לאחר האונס, אך טרם נתבשם בערוגות הצדק נזכור שאבשלום עצמו עתיד לאנוס עשר מנשותיו-פילגשיו של אביו דוד – על גג הארמון, לאור יום, לעיני כל ישראל! זה כבר סיפור אחר, אך לפחות אין זר פרחים על שמו.

אז כיצד הפך סיפור תנ"כי מזעזע שנדרש לביקורת רבנים ולתיקוני חכמים למציאות בה פרח בעל עלי-כותרת רכים כקטיפה נקרא על שם החלאה אמנון, חפון באהבת עולם לצד אחותו תמר, אותה אנס והשליך באכזריות? לאיוולת פתרונים. בטיול של"ח הבא הטרידו במטותא את המדריך/ה.

ולסיום, שירה הקצר של ליאורה קוזלובסקי:

סיפור עצוב, אונס, נקמת דם, רצח אח,
ככה כתוב בתנ"ך.
אבל הפרח יפה כל כך.