קדימה

היהדות, כמו מערכות תיאולוגיות שונות, מבקשת מן האדם לחיות את חייו מבלי לקחתם כמובנים מאליהם. חוויית העומק הטמון אפילו בדברים אליהם הורגלנו זה מכבר היא מטרתה של מודעות מפותחת, ממנה נולדים לא רק ידע אלא הודיה, לא רק קבלה אלא ביקורתיות בריאה, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית - היכולת להניח עדשה אחרת לרגע ולהעריך מחדש את שחשבנו שאנו מכירים מאז ומעולם. אז הנה שני סיפורים קצרים לשיפוטכם.       

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך" (דברים ח':י') הינה המצווה שבעטיה נולדה ברכת המזון. מבלי להכנס לנוסחיה השונים, עניינה הכללי אינו גסטרולוגי גרידא אלא שואף להכיר ולהודות על הקיום הפיזי והרוחני כאחד, ברמה האישית, המשפחתית, הלאומית ואפילו המשיחית-קוסמית. לעניינינו נתמקד באחת השורות, "נוֹדֶה לְּךָ יי אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה" - מושג שמקורו בסיפור הסנה הבוער המקראי בו הקב"ה (השם המפורש שמור במערכת) פונה אל משה ומבטיח כי יושיע את עם העברים ממצריים ויעלהו "מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה" (שמות ג':ח').

עד כאן הכל טוב ויפה? אז זהו, שלא.

הבעיה היא המילה "רחבה", שהרי ארצנו הקטנטונת ידועה כארוכה ודי צרה דווקא. אפילו לפני שטחים כבושים או מוחזרים, אפילו בימי ממלכת שלמה בה תפחו מימדיה הרבה מעבר לאלה המוכרים לנו כיום, לא היתה ישראל רחבה יותר אלא ארוכה יותר. אז מדוע "ארץ טובה ורחבה"?

התשובה היא בנקודת הציון הראשונית שלנו: מאז המאה החמש-עשרה אנו חיים בעידן המנווט וממפה לפי הקטבים מצפון לדרום. כל נווט מודרני יודע להצפין מפה, להתמצא ע"פ כוכב הצפון או להשתמש במצפן, כפי שאף סביר להניח שהתברבר או "איבד את הצפון" מפעם לפעם. הצפון השתרש כנקודת בסיס להתמצאות עד כדי כיכובו בעברית המודרנית כבסיס הוויתינו הנפשית והמוסרית - המצפון.

אולם הצפון לא היה נקודת הציון המרכזית במקרא, ונותר בתפקיד משני עד ימי-הביניים המאוחרים. עד לאותה תקופה היה זה המזרח דווקא – מקום מוצא השמש – לפיו נשק דבר, עובדה שנשתמרה הן במפות בהן המזרח "למעלה" ולא הצפון, והן בשפה העברית: בסיס המילה "קדימה" (היינו "ללכת לפנים") הוא המילה "קדמה" (מזרחה) שהיא נקודת המוצא של מסענו – ולשתי המילים אכן משמעות זהה במקרא. גם בלועזית נשתמרה נקודת הציון הזו ורבים משתמשים בה מבלי לשים לב לבסיסה האטימולוגי: לחוסר היכולת "למצוא את הצפון" אנו עדיין קוראים "דיסאוריינטאציה", קרי איבוד ה"אוריינט" – המזרח.  

כך, כשפנינו למזרח, אנו מתחברים אחרת לשיחתם המקראית של אברם ולוט ומבינים את ההגיון הגאוגרפי והרוחני שלה, "ויאמר אברם אל לוט, אל נא תהי מריבה ביני ובינך, ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך: היפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה" (בראשית י"ג:ח-ט). הגיון זהה אף הנחה את הנביא ישעיהו במילות הנחמה "כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גויים יירש" (נ"ד:ג') - תפיסת מרחב הנוכחת גם בשיר "לכה דודי" של המקובל הצפתי ר' שלמה הלוי אלקבץ ומשמשת מצע רוחני לגאולה משיחית בחזקת "ימין ושמאל תפרוצי". עם הפנים למזרח ומבטינו לימין ולשמאל, ארץ ישראל אכן ארץ רחבה.

אם ב"מזרח" ו"קדימה" עסקינן, הנה סיפור נוסף בנוגע להמנון של מדינת ישראל, "התקווה", או ליתר דיוק לשורה טורדנית במיוחד שבו. מבלי להכנס לשאלות חשובות הנוגעות לרלוונטיות ההמנון לאזרחים שאינם יהודים או לקיבעון הגלותי שאולי עולה ממילותיו, נציין ש"התקווה" הוכרז כהמנון הלאומי של הציונות בשנת 1933, ושבעשירי בנובמבר 2004 קבעה הכנסת שכל שינוי במילותיו יתקבל אך ורק בחקיקה.

עד כאן טוב ויפה? אז זהו, שלא.    

המנון "התקווה" נכתב מנקודת מוצא אשר במקרה דנן הינה מערבית - עובדה הניכרת לא רק במשקל שלו ובאופן בו הולחן והוטעם (אשכנזי), אלא גם בתפיסת ה"מרחב היהודי" הצרה המשתקפת בשורה "ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה". גאוגראפיה רוחנית זו הרי מייצגת רק את גלות המערב שצפתה לציון במזרח, ולפיכך אין לה כל משמעות לרבים וטובים שעלו ארצה מגלות מזרחית, צפונית או דרומית לציון. יהודי בוכארי שצפה לפאתי מזרח ראה את סין, בעוד ציון נותרת עלומה לעיניו המייחלות, ויהודי עיראקי אשר צפה קדימה ראה לא את ציון אלא לכל היותר את גבו של חברו הבוכארי המתוסכל. הכפפת המושגים "מזרח" ו"ציון" בהמנון לאומי הינה התעלמות ממרחב הסטורי-יהודי שלם שחי מכל סביבות ציון ולא רק ממערבה, ולפיכך הינה בעייתית ממש כפי שמוטעית המחשבה שכיוון-התפילה ומיקום ארון הקודש בבית-כנסת הם תמיד מזרחה "כי שם ירושלים". ירושלים נמצאת ביחס למקומך שלך, לא רק ממזרח, אפילו בתחומי ארץ ישראל – כפי שתיווכחו לדוגמא בטיול נעים לבתי הכנסת הקדומים בקצרין, בארבל או בברעם, בהם ארון הקודש פנה לירושלים, בדרום!