מכירים את אלו, שבמקום לכתוב משהו מצחיק אומרים על עצמם שיש להם חוש הומור? כך בערך אני מרגישה כשאני צריכה עכשיו לכתוב על המרכיב השמיני של דיאטת האושר – צחוק. אבל אם אני רוצה לכתוב על הפריט השמיני, ובלי להיות פתיטית מרוב נסיון להצחיק (הלואי שהיה לי את הכשרון של אמא שלי לכתיבת מערכונים), אסתכן בפוזה הפתיטית שתיארתי לעיל. 

כשהייתי ילדה הסתובבה בין הילדים בחבורה הבדיחה הבאה: "איש אחד עלה על כלבו שלום, ברוו". היינו אומרים את המשפט הזה ומתפוצצים מצחוק, כשסיפרתי את הבדיחה למבוגרים הם לא הבינו מה מצחיק אותי. בנסיון להסביר להם אמרתי שמה שמצחיק זה בדיוק שמובטחת בדיחה – תמיד לפני שהיינו אומרים את המשפט היינו שואלים: "רוצה לשמוע בדיחה?" - וההבטחה לא מתקיימת. אף מבוגר לא השתכנע. את הסטטיסטיקות הבאות כבר יצא לי לקרוא גם בספר אחר: ילד ממוצע צוחק 400 פעם ביום, מבוגר ממוצע 15. לצורך דיאטת האושר מספיק להכפיל את כמות הצחוק של אדם מבוגר – לצחוק 30 פעם ביום (לפחות! כל המרבה הרי זה משובח).

למה? כי לא רק שמחקרים הראו שצחוק הוא בריא, אלא שצחוק עם חברי ומשפחתי מאפשר לי לשנות את התנהגויותי, כפי שדורשת דיאטת האושר, בלי שמכרי יקחו את זה קשה מדי.  

מתי אנחנו צריכים לצחוק? ככל שהסיטוציה בא אנחנו נמצאים קשה לנו יותר (מלחיצה, מסוכנת, מביכה), כך חשוב יותר שנצחק. אלו גם לרוב המצבים שנמצא אותם מצחיקים. כלומר, באופן פרדוקסלי אנחנו נוטים לצחוק מדברים שקצת מלחיצים אותנו. אלו בעלי כושר צחוק גבוה ימצאו תמיד משהו בסביבתם לצחוק עליו – הם עצמם. [אותי, דרך אגב, ממש מפחידים אנשים שלא מסוגלים לצחוק על עצמם. פעם בגלל זה הצבעתי נגד מישהו שרצה להיות מנהיג אצלינו, וכשהוא נבחר החשש הצדיק את עצמו.] 

כמות הצחוק ליום (צ"ל) תלויה במאפיינים גנטיים, במצב ובכושר לצחוק. דיאטת האושר כוללת אימוני כושר צחוק. מי שנמצא במצב ממש גרוע, עד כדי כך שהוא לא מסוגל לצחוק בשום אופן צריך למצוא לצחוק תחליף. התחליפים הם צעקות או בכי. צעקות טובות במצבים שהם מעצבנים מדי מכדי לצחוק, ובכי במצבים  עצובים מדי מכדי לצחוק. במצבים מעוררי חרדה אפשר לבחור באחד מהם או בשניהם. מי שלא מסוגל לא לצחוק ולא לבכות בכלל, צריך טיפול דחוף, טוענת בק. אבל, גם אם מישהו לא מסוגל להפסיק לבכות יש צורך בתרפיה מעמיקה יותר [מי כמוני יודעת את זה]. בק ממליצה להגביל את כמות הבכי לשעה וחצי ביום. אחר כך אפשר "לארוז" את כל הבאסה באיזו פינה דמיונית ולדעת שהיא לא תברח לשום מקום ואפשר יהיה לחזור אליה גם למחרת [גם זו עצה שכבר פגשתי בכמה ספרי עזרה עצמית, הבעיה שלי היא שקשה לי לדמיין דברים לפי פקודה]. אחרי תקופה שבה הרשנו לעצמנו לבטא רגשות קשים בבכי ובצעקות, בק מבטיחה שנצליח גם לצחוק יותר. 

בימים הראשונים של השבוע השמיני כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להעריך את כמות הצחוק שלנו ואת הטריגירים שלו. אפשר לעשות זאת באמצעות רישום מכל סוג שהוא (ללחוץ על כפתור של מונה, לרשום בפנקס, להדביק מדבקה על הלוח). אם הגענו מהר לשלושים הצחוקים הדרושים כדאי לנו להציב מטרה גבוהה יותר בהמשך. בנוסף לכמות של הצ"ל יש לשים לב אילו דברים מעוררים אותו אצלנו. לכל אחד הטריגים שלו וחבל לבזבז זמן על חיפוש בכיוון הלא נכון. בייחוד כדאי לשים לב לצבע ההומור שאהוב עלינו: לבן, אפור או שחור ועד כמה שחור.